לחם בגטו ורשה ותיעד את המלחמה ביומן: סיפורו של אריה נייברג

שורד השואה אריה לאון נייברג שלחם במרד גטו ורשה, לצד חברי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), הלך לעולמו ב־2009 אך הותיר אחריו יומנים מפורטים על שהתרחש. השנה נכדו עידן ערך לראשונה אירוע "זיכרון בסלון" בלונדון, שם סיפר בעברית על גבורתו של סבו, על היומנים שכתב ועל דמותו.

"זה סיפור של לוחם", מספר עידן. "החודש מציינים 80 שנה למרד גטו ורשה. היומן נכתב בסוף המרד היהודי בגטו. זה מסמך שכמעט אין שני לו. סבא שלי יצא מהמרד, הסתתר אצל משפחה פולנית וכתב זיכרונות של שנים, מילא מחברות. יומן של 200 עמודים. מדובר בנער בן 16־17 שנשאר לבד, מנסה להסתדר וכותב יומן".

אריה נייברג נולד ב־1926 בוורשה, בתקופת האקציה הגדולה. כשהיה בן 16 נלכד על ידי אנשי המשטרה היהודית שהופעלה על ידי הנאצים, הובל לאומשלגפלאץ - תחנת רכבת וכיכר צמודה שהיו בגבולות הגטו - ומשם גורשו היהודים בקרונות משא אטומים אל המוות. הוא זכה להשתחרר הודות להתערבות חברי תנועתו. לאחר כמה ימים נלכד בשנית והועבר לעבודות כפייה במפעלי חימוש של הצבא הגרמני בצד הארי של ורשה.

"ביומן יש מוטיב חוזר של התנגדות, של מאבק אקטיבי שמגיע בכל מיני צורות", מספר עידן. "סבא שלי עבד במפעל לייצור מכוניות עבור הצבא הגרמני, והוא ועובדים נוספים במפעל חיבלו במכוניות, למשל על ידי שפיכת מים למנועים כדי שיקפאו וייצאו משימוש, או על ידי חבלה בתחמושת".

חזר להילחם בנאצים

נייברג הסבא ברח ממפעל התחמושת, חזר לגטו ורשה כדי להשתתף במרד ולהילחם בנאצים. מרד גטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, אז החלו הגרמנים לשלוח את יושבי הגטו לחיסול. בתגובה לכך פתחו הארגונים המחתרתיים שהיו בו בהתנגדות. במרד השתתפו חברי אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ' וארגון המחתרת הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקודו של פאוול פרנקל.

"הוא ברח מהמפעל והתחנן בפני המבוגרים שייתנו לו נשק", מספר עידן. "הוא חיכה שיתפנה נשק, שמישהו ימות, כדי שיוכל לקחת את הנשק ולהילחם בנאצים, וכל זה בגיל 17-16".

"החייל צעק: נפצעתי"

ביומנו כותב אריה על לחימת מאות יהודים בגטו: "היינו מצוידים בנשק קצר, בכמה רימונים גרמניים ובמכשיר טלפון. בניגוד למשוער נתקלנו במשמר לילה גרמני. מלון ולולק (ליאון קופלמן) כיוונו אל הגרמנים את רובי ה'וויס' הסובייטיים. 'האנס, איך בין פרוונדט!' (האנס, אני פצוע), עלתה זעקת פרא של גרמני. עוד כמה יריות, והנה קרס גם הגרמני השני.

"הזרקורים מן המשמר החלו תרים ומחפשים, ומכונות ירייה ירקו אש לעברנו. אך אנו מיהרנו לסגת להריסות הבית, כדי להגיח מקץ רגע ברחוב. מכונת הירייה הגרמנית נדמה. הלילה שייך לנו, שללנו היה: רובה, מפת הגטו, ותעודות".

הבריחה מהגטו הנצור

בספטמבר 1943, אחרי חמישה חודשים של קרבות ומלחמת הישרדות בחורבות הגטו, הצליח אריה להימלט אל החלק הארי של ורשה. הוא מצא שם איש מחתרת פולני בשם סטפן מילר, שאותו הכיר מימי עבודתו במפעל לחימוש, וזה סידר לו מקלט בביתם של אנטוני ואלכסנדרה שצ'יפיורקה. במקלט הוא כתב את זיכרונותיו ב־18 חוברות, אשר לימים קובצו ליומן.

ערבות הדדית

על אף המראות והדברים הקשים שחווה, יש ביומן גם רגעים אנושיים. עידן מספר: "יחד עם הסבל הנוראי שהוא מתאר יש דברים נוגעים ללב: ערבות הדדית שהיתה בין אדם לחברו שעזרו אחד לשני לשרוד בתנאים תת־אנושיים, והסיפור של איש המחתרת הקומוניסטית סטפן מילר, שסידר לסבא שלי מקלט ואוכל".

לימים הפך היומן לספר בשם "האחרונים בקץ המרד של גטו ורשה". לדברי עידן, "יש כל כך הרבה מה ללמוד מהיומן.

"כשסבא היה עדיין בחיים הוא שיתף את הסיפור שלו בבתי ספר, הגיע במיוחד בימי הזיכרון לשואה. היום זו האחריות שלנו, בני הדור השני והשלישי, לקחת את זיכרונות הסבים והסבתות שלנו ולהנציח אותם. חשוב לנו כעם וכדי לא לשכוח, מה גם שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהיומן".