דוד לוי ומרים פרץ, זוכי פרס ישראל למפעל חיים לכבוד שנתה ה-70 של מדינת ישראל ושני ילידי מרוקו, מסמלים כל אחד בדרכו את הרוח של עם ישראל על כל גווניו, עדותיו ומגזריו.
סיפור חייהם של לוי ופרץ דומה בכל כך הרבה אופנים אך יחד עם זאת שונה. פרץ בחרה בחיים של חינוך הרחק מאור הזרקורים, עוד כשהייתה מורה כאשר התגוררו היא ובעלה המנוח אליעזר בסיני, ולאחר מכן כמנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב. לעומתה, מגיל צעיר בחר לוי במסלול הפוליטי כשהיה חבר הכנסת הצעיר ביותר והוא בן 32 בלבד.
לוי עם שרון ושמיר בשנות ה-80 // צילום: משה שי
לוי הוא הדמות המזוהה ביותר עם העיר בית שאן ואחד הנציגים המובהקים ביותר של עיירות הפיתוח. גם כאשר עלה לגדולה המשיך להתגורר בעירו ומשפחתו הפכה בה למעין משפחת מלוכה מקומית.
הנקודה אולי הדומה ביותר בין חתן וכלת הפרס הטריים היא העובדה כי ילדיהם בחרו להמשיך את הדרך בה חינכו אותם הוריהם. חינוך לאהבת הארץ, לאהבת העם, ובעיקר לנתינה ולתרומה לחברה.
פרץ עם תמונות בניה שנפלו // צילום: יואב ארי דודקביץ'
לוי, הנער שנולד ברבאט והיה חבר בתנועות נוער ציוניות, עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1957. משפחת לוי התיישבה בבית שאן, עיירת הספר הצפונית, ומשם החל לוי לפלס את דרכו עד לצמרת הנהגת המדינה.
"דוד לוי הוא לוחם חברתי של השכבות החלשות, מנהיג עובדים ונציג עיירות הפיתוח והפריפריה וממקימיה. יזם ומוביל של תכניות חברתיות ומדיניות, פעיל במאבקים למען השכבות החלשות ומנהיג מדיני. כל זאת תוך התגייסות מוחלטת ונדירה לשירות העם והמדינה", נכתב בנימוקי הוועדה.
"דמותו הייחודית, דבקותו בעקרונותיו והיותו סמל חברתי הם מקור השראה לציבור ומקור להערכה. חזונו אומץ ליבו, ומאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית". בשל כך החליטה הוועדה להעניק ללוי פרס ישראל על מפעל חיים בתחום החברה.
"החיים לא פינקו אותי", אמר לוי ל"ישראל היום". "אחד הדברים שנלחמתי למענם לאורך כל שנות פעילותי זה ליצור את המודעות לבעיות החברתיות, שהן הבעיות האמיתיות שלנו כמדינה וכחברה. אני מודה שניתנה לי ההזדמנות לתרום את חלקי בתחומים אלה, אבל גם לפלס דרך לכוחות אשר עלו מהמקומות האלה - מערי הפיתוח והשכונות - שהאמינו בעצמם ושגם הסביבה מאמינה עכשיו בפוטנציאל שלהם. זו התקדמות חשובה מאוד, למרות שיש לנו עוד הרבה מה לעשות".
לוי ובתו, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס // צילום: גדעון מרקוביץ'
פרץ, ילידת קזבלנקה, עלתה ארצה עם הוריה בשנת 1964. היא שכלה את שני בניה, סגן אוריאל שהיה מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני ונהרג במארב בלבנון 1998, ורס"ן אלירז שנהרג בהתקלות עם מחבלים בגבול עזה.
בנימוקי ועדת הפרס נכתב: "מאז מקדישה מרים פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צהל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו. מעבר לכך, מסייעת מרים למשפחות שכולות ופצועי צה"ל.
"מרים היא סמל למסגרת הרוח היהודית והישראלית ומהווה סמל ומופת לנתינה ולעזרה לזולת, לחברה ולקהילה". בשל כך הוענק לפרץ פרס ישראל על חיזוק הרוח היהודית-ישראלית.
"העין בוכה מגעגועים לבניי האהובים, אוריאל ואלירז, שאין יום שאני לא מתגעגעת אליהם, וגם לאישי היקר אליעזר שדחף אותי ולא עזב אותי בכל יום מחיי וגרם לי להיות יותר טובה", אמרה פרץ ל"ישראל היום". "במקביל הלב שמח על היכולת לחיות פה במדינת ישראל חיים מלאי שמחה ואהבה. אני שמחה על העם והמדינה שלי. שמחה על כל רגע שאני קמה בבוקר ויכולה לחיות ואומרת תודה. תודה שיש לי את הזכות להיות חלק מהעם הנפלא הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו