יושב עיתונאי, לפי השמועות בתפקיד בכיר, והוא נתון לחקירה תחת אזהרה על "מגע עם סוכן זר" ואולי על עוד סעיפים נפתלים שקשורים בפרשייה האומללה הזו, שקיבלה את המיתוג הקריאייטיבי: "קטאר-גייט". לפי עננת הספקולציות שמפתחת בדממה האופפת את הארוע, אפשר לחשוב שהוא חצה את הקווים.
אני מכיר כמה עיתונאים שכל ההון הסימבולי שלהם, ואפילו המורשת המקצועית שלהם, יושבים על התעוזה לחצות את הקווים ולשבת עם ארכי-טרוריסט, עראפת שמו, בזמן מלחמה. אבל אז הקווים האדומים היו רחוקים הרבה יותר יותר; בישראל של 2025 מישהו משך את הקווים האדומים והם כבר ממש במרחק נגיעה.
אבל לכו תדעו. אולי העיתונאי לא רק "היה במגע", אלא גם ערך היכרות בין אדון אל"ף למר בי"ת. ייתכן שההיכרות הזו קידמה אינטרס. ואל תשאלו: יכול להיות שאותו עיתונאי אף נענה להזמנה לבקר, לשוחח עם מישהו, להיחשף למידע, לראות במו עיניו, לשמוע במו אוזניו, לבחון את הדברים במגע בלתי אמצעי.
בנימין נתניהו על קטארגייט: "חקירה פוליטית" // דוברות ראש הממשלה
היו ימים שהדברים האלה נשמעו כמו פרקטיקה עיתונאית בסיסית, מתבקשת, מבוקשת – גם, ובעיקר, ביחס לדמויות ולמקומות שנמצאים בתחום האפור – אם לא בתחום האסור. אבל במקרה הנדון, לפי אחד הדיווחים, ואני מבקש שתחזיקו את עצמכם עכשיו, יש חשד שבהמשך לאותו "מגע", העיתונאי "הדהד" מסרים שעולים בקנה אחד עם אותו קמפיין (שאיש עוד לא הוכיח את פליליותו) המיוחס לדמויות אחרות בפרשה.
הממסד רודף עיתונאים
כתבו עליו ביממה האחרונה הרבה דברים, ותאמינו לי, שהוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אבל הוא נחקר באזהרה וכעת נשאלת השאלה: כמה עיתונאים ירצו, מעכשיו, לקחת את הסיכון? אם הממסד הביטחוני והמשפטי בישראל רודף עיתונאים על "מגע עם סוכן זר", הגבולות המקצעיים והאתיים של מקצוע העיתונות ייאלצו להגדיר את עצמם מחדש, לרעה.
האפקט המצנן של חקירה באזהרה יגרום להם להיות מצומצמים יותר, סוגרים יותר, מגבילים יותר. יידע כל עיתואי בישראל: השב"כ, המשטרה, הפרקליטות – שמים עליך עין. זו תרבות שלטונית של תקשורת תחת מעקב. האירוניה היא שרק לפני יומיים נכנסנו כמקהלה לפאניקה לגורלה של התקשורת החופשית בגלל מחשבה על סגירת גל"צ, והנה קיבלנו דיכוי עיתונאי על סטרואידים – באדיבות "שומרי הסף" של הדמוקרטיה.
מעבר לחרדה המוצדקת לגורלם של חופש הביטוי וחופש העיתונות, ששום תירוץ לא יכסה על הפגיעה בהם, עולה תמיהה: לאן נעלמה מקהלת הפאניקה? אני מבין שגורלו של עיתונאי חופשי אחד, לא שקול לגורלה של תחנת רדיו צבאית שהיא חממת הגידול של הברנז'ה.
איפה שומרי הסף?
אבל קשה שלא לשאול: איפה מערכות התקשורת? איפה הפרשנים הבכירים? איפה ראשי האוניברסיטאות – ויותר מזה, ראשי המחלקות לעיתונות ולתקשורת? איפה אתרי ביקורת התקשורת? איפה הגופים היציגים כמו ארגוני העיתונאים למיניהם? איפה המוסדות שמתיימרים להכתיב נורמות מקצועיות, כמו מועצת העיתונות? איפה מכוני הדמוקרטיה למיניהם? איפה שומרי הסף שלמענם יצאו פה להפגין? איפה הסולידריות בין עמיתים למקצוע?
הלא כשהם רוצים, כשזה ממש כואב להם, וכשזה מסתדר עם האג'נדה, הם יודעים להתארגן למאבק במהירות שיא, לפרסם הודעות לעיתונות, מכתבים לחברי ממשלה, עצומות, כנסי חירום, עצרות בהלה, אפילו הפגנות רחוב. הכל, הכל למען חופש העיתונות, תקשורת חופשית, ד-מו-ק-ר-ט-יה! הוא לא רק בחקירה תחת אזהרה, העיתונאי הזה. הוא גם לבד.
