לספינות הרעועות שהשיטו את העולים בתקופה שבין השואה למלחמת השחרור, קראו בשמות כמו "מדינת היהודים", "התקווה", "מולדת", "יציאת אירופה". זו אקסודוס המפורסמת. אייק אהרונוביץ', הקפטן, תמיד היה מתקן את מי ששאל ואומר, "יציאת אירופה". "לא אקסודוס".
אנשי הצוות של הספינות הללו עוד היו בחיים עד לפני כמה שנים, וכמו ניצולי השואה עצמם - גם להם היה חשוב שיזכרו אותם. היו ביניהם כאלה שעשו לעצמם שם כסופרים ומנהיגים, אבל זה הפרק שעיצב אותם. אייק היה בראשם. זה מאבק על הזיכרון. מאמצי השכתוב של זיכרון עמנו כדי לעקם ולעוות הופעלו בכל חזית: הטבח ההמוני בשנים 1939-1945, ההעפלה, המלחמה נגד הבריטים, הנכבה הזוחלת מתחת למלחמת השחרור.
המטרה היתה כשם שירה המרטיט של שושנה דמארי, "הביתה". קשה להשוות כמובן, אבל אחד הדברים שנזכור מימי ההתגוננות במגיפה זה את כינוס הישראלים המשוטטים מאפסי ארץ. רכבת אווירית של חברות תעופה ישראליות, אל על וישראייר. בכל מקום ששם איבדו הישראלים את הקשר עם כדור הארץ, הם תבעו במפגיע שתבוא הסעה; שישראל תשלח זרוע אווירית כחולה ותחזיר אותם, "הביתה". ולא רק משום שנוח וקל יותר לעבור את המגיפה "בבית". אלא משום ש"הבית" הזה יצר מערכת סעד ובריאות המסוגלת לתמוך בחיי המיליונים שמאכלסים היום את מדינת ישראל.
ככל שצל השנים מאז השואה מתארך, מתבהר לאלה שכבר נולדו במדינה כמה היא קרובה אלינו. כמה הישראלים עדיין לא השתחררו מהלם הרצח ההמוני של יהודי אירופה כאשר השואה כבר מאיימת על יהודי צפון אפריקה וארצות ערב ואף ארץ ישראל. הנדידה והבריחה אל החוף האחרון: "אם אמות בספינה / התועה הנודדת / גוויתי הושלכה אל תהום הנחרדת / עוד אשוב בדרכי האחת המיוחדת - הביתה!" (מילים: אהרון אשמן).
בתוך האהבה הגדולה וההקרבה של אייק וחבריו, התחבאו תמיד הפילוג והשנאה. אייק, הקפטן, שנא את בן־גוריון. גם בשנותיו האחרונות כנער בשנות השמונים לחייו, לא שכח לשנוא את בן־גוריון. אבל היה מוכן לכל הקרבה למען העם. עליו ועל יורשיו כתב המשורר כי הם "נושאים את עמם עלי שכם". חוזרים ומציינים את הפילוג שמנע מלוחמי גטו ורשה להתאחד בין זרמי השמאל והימין גם בקרב האחרון. אבל בכל יום שואה צף פתאום איזה סיפור חדש; והפעם זוהי ההתקוממות האחרונה לפני המוות בגטו לוצק. שם הסתערו היהודים על הרוצחים כשחלק צועקים "שמע ישראל" וחלק אחר שרים בקול את "האינטרנציונל".
עוד בנושא:
שעות גורליות: "הסכם אחדות עכשיו - או שאולי אף פעם"
בכיר בכחול לבן: "נתניהו שולט במו"מ - גנץ לא ייפגש איתו אלא אם תהיה התקדמות"
חילי טרופר: "כרגע לא נראה שתקום ממשלת אחדות"
ממשלת אחדות - יעד אסטרטגי | דעה
יותר מהדיווחים על עליית האנטישמיות לעת מגיפה עולמית, מדאיגה התופעה הפנימית בישראל שלא קשורה לפילוג ולחילוקי דעות. זו תופעת הבושה מפני המילה "יהודי". הרמטכ"ל ציין בפקודת יום לצה"ל, כי המגן דוד שנהפך בידי הרודפים לסמל של השפלה, בישראל הוא סמל הגבורה. "המדינה היהודית" - זו סיבת קיומה של המדינה. אבל כל "יהודי ו"יהודית" היום צריכים להיות מאוזנים. יהודי לא ייצא לרחוב לבדו בלי "שוויון" או בלי כל המיעוטים שגם הם זכו לברכה הגדולה של האוהל היהודי הגדול שהקמנו פה.
תפיסת האיום הפשוט
"קונם אם לשווא יעבור ליל הזעם - ומאום לא אלמד גם הפעם", כתב אברהם שלונסקי. הוא לא התכוון לסכנות המאיימות על כל חברה, שמא תרד מהפסים של המוסר האוניברסלי. הוא התכוון, כמו ביאליק לפניו, לחוסר הכישרון המולד של העם היהודי לזהות סכנת הכחדה ולהיערך לקראתה. הרצון הטבעי לבודד את הילדים מהשנאה האנטי־יהודית הרוחשת לא רק בארצות רחוקות אלא גם מסביב לישראל, מקשה על תפיסת האיום הפשוט. ביאליק הבחין באטימות של היישוב העברי כבר באוקטובר 1930, והתריע על השואה: "אם יעלו הנאצים לשלטון בגרמניה", כתב, "צפויה חס ושלום כליה לכל היהדות האירופית". האחדות שנחתמה ערב יום השואה עם תאריך להחלת הריבונות בבקעה ובישובים, מבטאת את הפער בין אובדן לבין שליטה בגורל הלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו