"שנאתם לנתניהו גדולה מאהבת המדינה": יש מעט מאד אחריות בגל המחאות, הקטן מכפי גודלו התקשורתי, ששוטף עתה את הארץ. בראש ובראשונה כי חלק נכבד מהמוחים, ש'שנאתם לנתניהו גדולה מאהבתם למדינה' (ההגדרה של בני גנץ), מציירת את ממשלת נתניהו, מול העולם, כאשמה המרכזית באי שחרור החטופים, משל היו מוחזקים בקיסריה ולא במנהרות עזה, ומעמעמת מאד את האחריות של רוצחי חמאס למעשיהם.

המחאה הזאת, אף רומזת כי אנו אלה שנביא על החטופים מוות - 'הורגים את החטופים', כניסוחו של מטה משפחות החטופים - בעוד שהאמת היא הפוכה: המלחמה בדרום התחדשה כדי לקדם את החזרת החטופים, ולהשיב את חמאס לשולחן המו"מ.

נתניהו אישר עסקות חטופים, שלפני כמה שנים הוא עצמו הגדירן כמופקרות. להשוות אותו לפרעה ולהיטלר ולומר שאינו רוצה בשחרור חטופים?

גם אם ניתן ללב המשפחות שדעתן נטרפת מדאגה ליקיריהן, התבהלה ואדי הדלק ברחובות, משחקים אף הם לידי חמאס, שמנצל זאת מיידית, מאיים במות החטופים, ואף תולה את האשמה הפוטנציאלית הזאת, בישראל, בבחינת:  "המחאה התריעה. אתם לא הקשבתם לה".

בפועל, גם אם לא בכוונת מכוון, משפחות החטופים האומללות, הופכות בימים אלה לנכס הכי גדול של חמאס. כל מי  שמעורב במאבקן ייטיב לעשות אם יסביר להן, שגם ברגעיהם הקשים ביותר, עדיף עבורם ועבור יקיריהם שיעבדו הרבה יותר עם הראש ופחות עם הלב.

זו אמנם דרישה מייסרת, אבל היא הכרחית, כי  חמאס בונה עליהן, כפי שבנה עליהן בעבר, ובהצלחה לא מבוטלת מבחינתו. חמאס מקווה שהן אלה שיובילו את ממשלת ישראל לבצע שגיאות גורליות ובפועל – להיכנע לו, (והיינו כבר בסרט הזה).

רבים מהמוחים גם מתעלמים לחלוטין מכך שחמאס הכין תוכניות לתקוף מחדש ישובים וקיבוצים בעוטף, ושהלקח  הכי מתבקש מ-7 באוקטובר, היה, כפי שנעשה, להקדים ולתקוף אותו, ובשום פנים ואופן לא להכיל שוב איומים כאלה, מה עוד שהדבר נעשה בהמלצת כל גורמי הבטחון, כולל ראש השב"כ המודח.

חטוף חי אחד

המחאה הלא אחראית מתעלמת מכך שהצעת חמאס לשחרור חטוף חי אחד תמורת 50 ימי הפוגה, מייצרת 'מדד', שיביא אותנו  לשנתיים ויותר של הפסקת לחימה, שבמהלכם חמאס, יבנה מחדש את יכולותיו, ושוב יאיים ממשית עלינו.

חלק מן המחאה, עד כדי כך מוטרפת והזויה, עד שאיבדה כל רסן בנוגע לרהמ"ש בנימין נתניהו. לנתניהו מתוקף תפקידו יש אמנם אחריות על, על כל מה שהתרחש ב-7 באוקטובר, למרות שלכאורה ראשי מערכת הבטחון בחרו שלא לעדכן אותו במתרחש.

רה"מ נושא באחריות הזאת, גם מכיוון שהמינויים הכושלים של האנשים שלא דיווחו לו, והעובדה שלא פיטר אותם ואיפשר להם להמשיך בתפקידם, הם כולם באחריותו. זאת, עוד בטרם הזכרנו את היותו אבי הקונספציה של בידול ותחזוק חמאס, על כל המשתמע מכך. הבוחר הישראלי או ועדת חקירה, הראשון בין השניים, יכריעו את גורלו הפוליטי של נתניהו.

ואחרי שאמרנו זאת - מכאן ועד האמירה המסיתה והמסוכנת שנשמעת היום  בקרב ראשי האופוזיציה, זו הפרלמנטרית וזו של הרחוב, שנתניהו הוא בגדר 'סכנה קרובה ומיידית לבטחון המדינה' – הדרך רחוקה מאד מאד. זקנתם של אהוד ברק, עמי איילון, יאיר גולן ומשה יעלון, מביישת את בחרותם, ושנאתם לנתניהו משבשת את שיקול הדעת שלהם.

נתניהו, כמו כל פוליטיקאי, אינו חף מפוליטיקה, אבל לומר שאינו רוצה בשחרור החטופים, אחרי עסקאות חטופים שאישר, שהוא עצמו היה מגדירן רק לפני שנים אחדות כמופקרות? מי שמשחרר מאות ואלפי מחבלים, רבים מהם 'כבדים' עם 'דם על הידיים' ונכנע לרבות מדרישות חמאס, למרות שעסקאות דומות קודמות שלו הכניסו אותנו בשערי הגהינום של 7 באוקטובר, אינו רוצה בשחרור החטופים? יש גבול כמה חול אפשר לזרות בעיני הציבור ולהטעות אותו.

בפועל, גם אם לא בכוונת מכוון, משפחות החטופים האומללות, הופכות בימים אלה לנכס הכי גדול של חמאס. כל מי  שמעורב במאבקן ייטיב לעשות אם יסביר להן, שגם ברגעיהם הקשים ביותר, עדיף עבורם ועבור יקיריהם שיעבדו הרבה יותר עם הראש ופחות עם הלב

המחאה גם מתעלמת מהמרכיב הלעומתי המאד נוכח בהתנהלותה של היוהמש"ית, והיא הופכת את היוצרות גם בנוגע לפיטורי ראש השב"כ, עד כדי יצירת רושם שלשב"כ יש מדינה, בעוד שהאמת היא כמובן הפוכה: למדינה יש שב"כ.

הקיצונים, שמשווים את נתניהו לפרעה ולהיטלר, ירדו לגמרי מהפסים, והמחאה ההזויה שלהם עלולה להעלות את כולנו בחזרה על הרכבת שדוהרת שוב אל מחוזות ריב האחים הנורא, שנכח כאן עד ה-6 באוקטובר.