אני אלוף העולם בליפול
כשהאלוף עזר ויצמן היה צריך לצאת לוושינגטון לשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום, הוא נפגש עם ראש הממשלה לוי אשכול לתדרוך אחרון. "מה עדיף?" שאל עייזר, "להציג את עצמנו כחזקים שמבקשים בעלת ברית, או כחלשים שצריכים הצלה?"
תשובתו של אשכול נכנסה להיסטוריה. "שמשון דער נעבעך", ענה לו. "שמשון המסכן", או ביידיש מדוברת: חזק חלש, בריון ביש מזל, מזיל דמעה וקורץ בעין השנייה בו בזמן.
לימים שמשון ניצח את כל צבאות ערב במלחמת ששת הימים והוכר רשמית כגיבור, ואז שש שנים אחרי שהשתכנע שהוא כזה הוכה בקונספציית מלחמת יום הכיפורים. התשובה ההיא תופסת עד היום, מתברר.
זה כמו לרקוד עם שד
הישראלים הם מוטציה של היהודים.
היהודי האמריקני הטיפוסי, למשל, הוא איזה בחור שברירי ומתוחכם, קלולס מנומס ויצירתי, מין וודי אלן, מארק צוקרברג או סיינפלד. אחד שלא תרצה איתך כדי לשרוד באי בודד, אבל תשמח שיהיה חבר ויקים איתך סטארט־אפ. משם באנו, כאלה היינו אמורים להיות.
אבל אימת השואה והקמת המדינה מוקפת הזאבים אחריה לא השאירו לנו ברירה. בתהליך טבעי היהודים שניצחו את השמדת העם היו אלה עם הגנים ההישרדותיים, שלא לומר התחמנים, כמו סבתא שלי שהתחזתה לפולנייה ובישלה במלחמה לחיילים גרמנים. היא ניצלה.
זה לא מפסיק להיאבק בתוכנו: היהודי ההומני מול הישראלי הגיבור, המוח מול הכוח, זוכה הנובל מול הבריון. "סליחה שניצחנו" כתב קישון אחרי ששת הימים: הוא שרד מחנה ריכוז בזכות כישוריו לזייף חותמות רשמיות. לא סתם הוא הפך להיות אייקון ישראלי.
ואז, האודים המוצלים התקבצו להם בפלשתינה והחליטו להקים מדינה. הישראלי היה חייב לשדרג את הדנ"א היהודי כדי לשרוד. להפוך את המוח לכוח, ואת הכוח, בתהליך צנטריפוגלי, להמיר חזרה למוח. התוצאה הציורית: ביפרים מתפוצצים ומשמידים חיזבאללונים ב־2024.
מאז זה לא הפסיק להיאבק בתוכנו: היהודי ההומני מול הישראלי הגיבור. המוח מול הכוח. זוכה נובל מול הצבא החזק במזרח התיכון. "סליחה שניצחנו", כתב אפרים קישון אחרי ששת הימים: קישון שרד מחנה ריכוז בהונגריה בזכות כישוריו לזייף חותמות רשמיות בעזרת עט רגיל. לא סתם הוא הפך להיות אייקון ישראלי.
שירים עד כאן, ניתנה לנו ארכה
במשיכת החבל בין "שמשון" ל"גיבור" החברה הישראלית היא החבל. במחקר שערכתי החודש, גיליתי שתי תשובות מדהימות: הציבור תומך ברוב גדול בכל עסקת חטופים, וגם משוכנע שהיא מסכנת את ביטחון ישראל. שמשון הגיבור קרוע נפשית מצער.
יחיא סינואר נדון ל-451 שנים בכלא, שוחרר תמורת שליט והכניס את כולנו למאסר עולם. ככה זה: יהודי מת פעם אחת, מחבל חי סבבי חיים של טרור שמספיקים למילניום שלם.
לכן צריך להסתכל על המציאות בלי הרדמה: ראשית, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה יהודים חטופים. זה מעל לכוחנו ומדליק את כל נורות החירום שהוברגו לנו בראש לפני 80 שנה. שנית: בהתנהלות הנוכחית לא נזכה לראות בחיינו עולם ללא חטופים יהודים - ארגוני הטרור הבינו מה הביזנס הכי משתלם במזרח התיכון, ויוסיפו מדי פעם יהודי חטוף למלאי. שלישית: העולם מסוגל לכנות טרוריסטים שפלים "אסירים", ולהשוות בין כורת איברי סועדים ב"סבארו" לבין בחורה שנחטפה מחדרה בבארי. ורביעית: 82 אחוז מהמחבלים המשוחררים חוזרים לטרור. רק בעסקת שליט 800 מ־1,027 המשוחררים חזרו לפעול אקטיבית למותנו. אחד מהם, יחיא סינוואר, נידון ל־451 שנים בכלא, שוחרר תמורת שליט והכניס את כולנו למאסר עולם. ככה זה: יהודי מת פעם אחת, מחבל חי סבבי חיים של טרור שמספיקים למילניום שלם.
המסקנה כותבת את עצמה: טרוריסט שיוצא חי מזירת פיגוע, מביא בעצם שהותו בכלא את החטיפה הבאה. זאת לא המלצה, זאת עובדה שנכונה רק בסטארט־אפ המופקר שנקרא שלטון החוק הישראלי.
העולם הערבי לא גינה את טבח משפחת פוגל, רצח שלהבת פס וחטיפת ילדי ביבס: עוד לא נולד התינוק היהודי שרציחתו תזעזע אותם. זכויות אדם צריכים להישמר בקפדנות לבני אדם, מפלצות צריכות כללים אחרים.
המסקנה השנייה: השבט הברברי שגדל לידנו הוא הבעיה הקטנה. כשיש לך במרחק רבע שעה מהבית אנשים שיכולים לשתות קפה של הבוקר, לשמוע תוך כדי השלוק שיש טבח, לקנח בשריפת יהודי ולחזור הביתה בצהלולים לצהריים, זה ייפתר בהחלטה שבה רק צד אחד יישאר. כרגע יש צד אחד שרוצה להשמיד את השני, וצד שני שמוכן להעלות את הראשון עם 10,000 דולר על מטוס. הבחירה תהיה קלה, גם אם תיקח זמן.
והמסקנה השלישית, הקשה מכולן: 7 באוקטובר הוא לא רק עניין עזתי.
אחכה לך, כבה את כל אורות עירך
קבלו נתון מדהים: בניגוד למה שנוח לחשוב, ההפגנות להשמדתנו בכלל לא התחילו כשנכנסנו לעזה. כבר ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו, כשמחבלים עוד רצחו יהודים או התחבאו בדרום הארץ, התקיימו הפגנות נגדנו בברצלונה, באיסטנבול, בלונדון, בפקיסטן ובניו יורק. למרבה הזוועה, גם כשהישראלים היחידים בעזה לא היו חיילים, אלא חטופים בפיג'מה, האנטישמים יצאו מהחורים כאשר זיהו הזדמנות לשים סוף לעם הנצח.
בזמן שמדינת ישראל הלכה ושכנעה את עצמה שהיא מדינה מערבית נורמלית, שהיא צריכה צבא קטן וחכם, שתם עידן המלחמות וששתי מדינות עם סניף מקדונלדס לא תוקפות אחת את השניה – התברר שאנחנו היינו אלה שעל האש
יתרה מכך, אנשי סייבר שחקרו את 7 באוקטובר סיפרו כי מהשעה 6:29 החל גל דיגיטלי מכל פינות ציר הרשע בקריאה להשמדתנו. תוסיפו לכך את הטבח שתכננו מצפון, את המתקפה הגדולה בהיסטוריה שחטפנו מאיראן ואת לילות החות'ים, והתמונה נהיית ברורה: הפתרון הסופי רק שינה משורר, אבל המשיך להתנגן חרישית בכל רחבי הגלובוס.
נוח להדחיק את זה. לפעמים קל יותר להאשים את עצמנו, הרי לפחות את עצמנו נוכל לתקן. אבל בניגוד לפרידה מבן זוג מעיק, הפעם זה לא אנחנו, זה הם: בזמן שמדינת ישראל הלכה ושכנעה את עצמה שהיא מדינה מערבית נורמלית, שהיא צריכה צבא קטן וחכם, שתם עידן המלחמות וששתי מדינות עם סניף מקדונלד'ס לא תוקפות זו את זו - התברר שאנחנו היינו אלה שעל האש.
לכן, מול מערכת מוסר מעוותת שהומצאה בעולם ליהודים בלבד, עלינו להמציא מערכת הרתעה שהולמת את העיוות. העולם הערבי לא גינה את טבח משפחת פוגל, רצח שלהבת פס וחטיפת ילדי ביבס: עוד לא נולד התינוק היהודי שרציחתו תזעזע אותם. זכויות אדם צריכות להישמר בקפדנות לבני אדם, מפלצות צריכות כללים אחרים. הטכנולוגיה קיימת, רק צריך להחליט שהישראלי השורד ינהל את היהודי הגלותי. אין ברירה.
בסוף יוצאים מחוזקים לעולם
"וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים, וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ", כך החל פרק הסיום בחייו של שמשון, עם דלילה בתפקיד הקונספציה. בכוחותיו האחרונים, פצוע ומובס, הוא לקח איתו את תושבי עזה. מילותיו האחרונות, "תמות נפשי עם פלשתים", חייבות תיקון היסטורי. עוד יקום מנהיג אמיץ שיגיד: "תחיה נפשי בלי פלשתים".
שיר בשבוע
"אִמָּא, לָמָּה כֻּלָּם עֲצוּבִים?
אֵיךְ כְּשָׁעָצוּב כֻּלָּם מִתְחַבְּקִים?
וְלָמָּה אַתְּ לֹא מַצִּילָה אוֹתִי?
אִמָּא, לָמָּה?"
מתוך השיר "אמא שלי", שכתבתי לנועה קירל, לזכרו של מארק פוגלגרן שנרצח בחלמנו בגיל 10. הם אף פעם לא היססו לרצוח ילדים.
"אמא שלי" - מילים: משה קלוגהפט, לחן: דורון פלסקוב ובן שופן, מתוך פרויקט "שם עולם"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו