תופסים טראמפ

ש'היא רווקה בת 40. יפה, מוכשרת, מבוססת, חונכה על ערכי המשפחה, אבל - בתחום הזוגי אפעס לא עבד לה. בגיל 32 הקפיאה ביציות ("שימור פוריות" מה שנקרא), ליתר ביטחון. בגיל 35 החלה טיפול פסיכולוגי, שעזר לה להתכונן לפשרה על גבר שלא יהלום את צרכיה ומידותיה - בחור פחות חכם, פחות יפה ופחות רגיש, שלא ממש ידאג לה אבל לפחות יחסוך את השימוש בחבילת הפוריות שיש לה בצד ליום סגריר.

מחמאס ועד קטאר, צופים באולפנים שלנו וממשיכים ליישם את לימודי הסוציולוגיה המוכרים להם היטב: אם ישראל תמשיך לזלזל בהצעה ולהקטין את הנשיא האמריקני ואת היתכנות המיזם - הוא לא יקרה

בגיל 38 ש' לקחה פטריות באיזו מסיבת טבע ודמיינה את אמה שתמיד אמרה לה: "תחשבי בקטן, את הרי לא מסוגלת. השמיים הם לא הגבול - כי אם הגג". ש' התעוררה והבינה שכל חייה הוסללה לשחות ברדודים. למחרת בבוקר, כשהרכב שלה לא התניע, עצרה לידה מוסטנג אמריקנית. הנהג החמוד שיצא ממנה שלף כבלים, עזר להתניע, הביא לה מאצ'ה על חלב שקדים מהקפטריה הסמוכה, וידא שיש דלק ושהיא מאוששת לקראת המשך יום העבודה.

בערב הוא שלח לה הודעה באינסטגרם, אבל היא נלחצה וחסמה אותו. חברה משותפת פנתה אליה בשמו ושאלה למה. הוא הרי כל מה שאת רוצה! היא הוסיפה, את יכולה להיות מאושרת.

זה גדול עלי, ש' ענתה. טוב מכדי לקרות. אין לזה היתכנות.

תסמונת המתחזה

האמירה הפופולרית ביותר בתקשורת הישראלית השבוע היתה "אין לזה היתכנות". טראמפ מפזר הבטחות, טראמפ לא יודע על מה הוא מדבר, זו קנוניה חדשה עם ביבי, ועוד. הגנרלים שהבטיחו שחמאס מורתע חזרו כדי להרתיע את הישראלים מבשורת הפתרון החדש לסוגיה הישנה. אחרי ששטפו לנו את המוח שאי אפשר לפתור את הסכסוך ומוכרחים ללמוד "לנהל את הקונפליקט", מגיע מישהו מבחוץ ומבקש שנתחיל להאמין בעצמנו. לא קל.

וכך, ברפלקסים שמשלבים פוסט־טראומה ואת תסמונת המתחזה, ישראל נכנסה מתחת לאלונקה כדי להסביר לעצמה, ומשם לעולם הערבי ולעולם המערבי: תנו לנו להמשיך להתבוסס בבוץ העזתי; בבוץ הלבנוני; בבוץ של הבינוניות ההרסנית.

אותו פמפום שקרא לפינוי יהודים מחבל ארץ שגודלו פי שלושה מגודלה של מדינת ישראל, "שלום עם מצרים" (1982), בלי לבקר את מנחם בגין על משא ומתן כושל שבמסגרתו עקף משמאל את ועידת מפלגת העבודה, ויתר על עתודות נפט, נדל"ן ואופק בינלאומי והתחייב לאוטונומיה פלשתינית - ועד היום מהלל את המהלך; אותו שפרור של "תוכנית ההתנתקות" (2005) שבה הבטיח אריאל שרון, ובעקבותיו בכירי הליכוד דאז, פרידה מוחלטת מעזה תמורת גירוש חפים מפשע (יהודים) מבתיהם, מקהילותיהם וממקומות עבודתם, ומתן אדמות לפלשתינים - מתגייס כעת לקמפיין שמקטין את נשיא ארה"ב.

לא הקודם, הפרו־איראני האהוד. החדש. זה שבאולפנים סירבו פעמיים להשלים עם בחירתו. נכון, לפני שבועיים אמרו שהג'ינג'י השתנה ובזכותו החטופים חוזרים, אבל אחרי שהציע להרחיק את הפושעים חזרו לכנות אותו "קפריזי" ואת תוכניתו "גחמנית".

טראמפ לא צפה בתקשורת הישראלית כדי לבנות את ההצעה המסודרת, "פושים" הוא מקבל ממקורות אחרים. הוא מאמין בלהגיד את האמת, להבדיל בין טוב לרע. הוא מתוחכם מספיק כדי להסתכל על האירוע מהצד ולהבין שאם אחרי שואת 7 באוקטובר הרוצחים יאבדו את רצועת עזה, גם המוטיבציה של הפורעים ביו"ש ובקו התפר עם עמק חפר לבצע יום שואה נוסף תפחת.

הוא חד מספיק כדי לנצל את מנופי הכוח שיש לאמריקה מול מצרים, קטאר ומדינות נוספות, כדי להבהיר שאין להן ברירה אלא להיענות לכך. אבל הוא גם ער לתגובות הישראליות שהודפות בזעזוע את תוכנית ההתנתקות החדשה, תוכנית עם תוקף מוגבל.

אולי הוא לא מבין למה בישראל דואגים ממחיר העסקה המוצעת כעת יותר ממידת הדאגה מעסקת החטופים, אבל הוא איש עסקים, לא פסיכיאטר.

פסיכולוגיה בגרוש

גם מנהיגי העולם הערבי ערים לתגובות הישראליות הספקניות־עד־מזלזלות. מחמאס ועד קטאר יושבים וממשיכים ליישם את לימודי הסוציולוגיה הישראלית המוכרת להם היטב: אם ישראל תמשיך לזלזל בהצעה ולהקטין את הנשיא האמריקני ואת היתכנות המיזם, הוא לא יקרה.

אך אם באולפנים יגידו "וואלה, רצינו את ממשלת השינוי בירושלים - קיבלנו את ממשל השינוי בוושינגטון" - יש מצב שנראה את עזה האחרת.

מצרים וירדן לא רוצות את העזתים אצלן. הן מפחדות מטרור פלשתיני ומאזרחים לא יצרנים שתודעת הקורבנות מובילה אותם. לו הן היו במצב הביטחוני והכלכלי של ישראל, שום משלוח הומניטרי לא היה מגיע אל אחיהן הפליטים.

העניין שהם מגלים במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים הוא רק תירוץ. הדהוד זכות השיבה לחיפה, לכרם מהר"ל וליפו אינו ביטוי אידיאולוגי, אלא פתרון מעשי להרחקת הפלשתינים משאר המדינות - יותר ממה שהם לא רוצים אותנו, הם לא רוצים את הכבשים השחורות (והפלשתיניות) של המשפחה אצלם בחצר.

כשטראמפ דוחק את מצרים וירדן לפינה, הוא מוכיח שהעולם הערבי גזעני ומשחק משחק כפול; הוא מביא את העזתים לסנוניות שיתוף הפעולה שכבר שמענו השבוע: תמורת סל קליטה הם ישקלו הצעות רילוקיישן לסקנדינביה, למשל; והוא מוכיח שישראל הומניטרית יותר ממה שהעולם שיער. האם בקרוב העולם יבין שאנחנו גם פחות חכמים? זה תלוי רק בנו.