אם יש קונצנזוס לאורכו ולרוחבו של הימין המדיני בישראל, הוא מתנקז לשלילה גורפת של אופציית הרשות הפלשתינית בעזה. זו אפשרות שנדחית על הסף בכל דיון, ומתקבלת ברתיעה מהולה בגועל. המחשבה שאבו מאזן יקבל את עזה על מגש של כסף, שחיילינו הקיזו דם כדי להגדיל את שטח השיפוט של ממשלו, מעוררת סלידה מוסרית.
רבים בימין גם מזכירים, בצדק, שאין הבדל תהומי בין התפיסות האידיאולוגיות הבסיסיות של הרשות הפלשתינית לאלו של תנועת חמאס. אנטישמיות בוטה, חינוך לשנאה ולאלימות, הוקרה וכבוד לרוצחי יהודים ופולחן טרור - הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית ומהפולקלור של הרשות הפלשתינית. זה מתבטא בתוכניות הלימודים מגן הילדים ועד האוניברסיטה, בספרי הלימוד, בכלי התקשורת, בדרשות שנישאות במסגדים, ובנאומים הפומביים של של אישי ציבור ומנהיגים.
להעביר את השלטון בעזה מחמאס לידי הרש"פ, יגידו לכם בימין, זה לקפוץ מן הפח אל הפחת; זה להזמין - ולקבל - עוד מאותו דבר.
שליטה ישראלית בשטח
כל אלה טענות נכונות. אבל מה שמפספסים רבים מידידיי בימין הוא שהעברת השלטון בעזה לידי הרשות הפלשתינית היא לא פרס, ובוודאי לא פרס לטרור. זה קשה, אבל צריך להשתחרר מקו המחשבה שבוחן ומודד את הצעד הזה במונחים של רווח או הפסד לצד השני; צריך לחשוב על דבר אחד בלבד: התועלת לצד שלנו.
עם ההכרה ברשות הפלשתינית כגוף שלטוני מוכר ולגיטימי בעזה, ייפתח עבור ישראל מרחב חדש של לגיטימציה בינלאומית. תראו לי מדינה אחת, גוף בינלאומי אחד, מדינאי אחד - שיתנגד לכך. למעשה, הכרה ברש"פ כגוף השלטוני המוכר בעזה והתניית כל התקדמות או נסיגה ישראלית בכינון מלא ויעיל של מוסדות הרש"פ על כל שטח הרצועה, הן ככל הנראה הנתיב הלגיטימי היחידי להכרה בינלאומית ולתמיכה מדינית מלאה ביעד בסיסי של ישראל במלחמת חרבות ברזל: מיטוט שלטון חמאס וסילוקו.
זה מהלך שיתמכו בו גם מדינות ערב המתונות, וגם אלה הנחשבות פטרוניות של הפלשתינים - כולל של חמאס - כמו קטאר. קשה להאמין שהן יעצרו או יסכלו מהלך של איחוד שלטוני בין רצועת עזה ליו"ש. קשה להאמין שהן יסכלו הסדרה פורמלית של הגוף השלטוני המוכר, הלגיטימי והמקובל היחיד של הפלשתינים.
ישראלים מדמיינים בראשם את אבו מאזן נכנס בראש שיירת רכבי שרד לרצועת עזה ומתקבל כמנצח וכמרוויח הגדול מכל האירוע. בצדק הם מתחלחלים מעצם המחשבה על כך. אבל אחרי שתעבור הבחילה, תתחיל מציאות שאותה הם מכירים היטב - ושעליה הם לא מוכנים לוותר.
הכוונה לתיאום הביטחוני עם כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, ועוד יותר מכך: ליד החופשית שיש לישראל לפעול בכל רגע נתון בכל שטחי יהודה ושומרון. זו המשמעות המעשית, לא הסמלית, של סילוק חמאס והשלטת הרש"פ על עזה: חופש פעולה ישראלי בכל המרחב. אפשרות להיכנס ולצאת על בסיס יומי. הוצאה לפועל של מבצעים מכל הסוגים. שיקום והעמקה של המודיעין לכל סוגיו, לרבות המודיעין האנושי.
בתוך זמן מה תהפוך רצועת עזה מחור שחור מודיעיני ומלכודת מוות מבצעית - למרחב פתוח ונגיש, ששב"כ ואמ"ן יכולים לקרוא את הנעשה בו כמו ספר פתוח, ושכוחות הביטחון יכולים לפעול בו בגמישות ובהתמצאות יחסית. זו המשמעות של שלטון רש"פ בעזה; זו התמורה שנקבל מהגשת ה"פרס" לאבו מאזן. והכל במסגרת של לגיטימציה מדינית וגלובלית.
תבוסה פלשתינית במציאות
יש בחוגי הימין מחשבות מעניינות - שאין לפסול אותן על הסף ושהן ראויות לדיון - על מבנה שלטוני חדש לגמרי בעזה. כיבוש מלא ושליטה אזרחית על תאי שטח, ואולי גם הקמת מאחזים ותאי התיישבות. שלטון צבאי על האוכלוסייה האזרחית, שמשלב אוטונומיה מנהלתית לתושבים לפי מפתח של שבטים וחמולות.
ספק אם לישראל יהיה מנדט מדיני לערוך את הניסוי הזה בעזה. ספק גדול אם יהיה בכוחה לשלם את המחיר, אם המודלים הניסיוניים האלה יקרסו. ספק עוד יותר גדול אם הדגמים השלטוניים הייחודיים והמקוריים האלה יאפשרו את שיקומה של הרצועה בשיתוף הקהילה הבינלאומית - מבלי שהעול הלוגיסטי והכלכלי ייפול כל כתפיה של ישראל. ואולי צריך להזכיר, שהחברה הישראלית צריכה לשקם בשנים הקרובות את עצמה, ולא את אויביה.
אבל ככל שחושבים על זה, גם מנקודת מבט ימנית הכרה ברש"פ כגוף השלטוני המוסמך בעזה היא הדבר הכי קרוב שישראל יכולה לקבל, בלגיטימציה בינלאומית, לגביית מחיר טריטוריאלי בעקבות מתקפת הפתע של חמאס. הלוא גם לפלשתינים ברור כשמש ההבדל בין הדיקטטורה הטוטאלית של חמאס, שיכול היה לממש את מרותו השלטונית והמדינית על כל השטח באין מפריע וללא רסנים, לבין שלטון הרשות הפלשתינית, שמתאים יותר להגדרה של אוטונומיה מוגבלת מאשר של מדינה ריבונית. גם לפלשתינים ברורות מגבלות השלטון של הרש"פ והדומיננטיות הצבאית, המשטרית והמדינית של ישראל ביו"ש.
הרש"פ אולי תחגוג, אבל התבוסה המצלצלת של חמאס תיצרב בתודעה הלאומית הפלשתינית כקריסה מהדהדת של הניסיון המדיני הראשון של הפלשתינים להתקיים כיחידה מדינית עצמאית. מה שכלפי חוץ ייחגג כהישג, הוא בפועל רגרסיה. באופן פרדוקסלי, זה בדיוק המצב שאליו צריך לכוון הימין המדיני. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו