בחרת נתניהו - קיבלת אולמרט

בתום מלחמת לבנון השנייה, ב־12 באוגוסט 2006, בעקבות החלטת מועצת הביטחון 1701, יצא ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט מעורו כדי לשבח ולהלל את ההסכם. "ההחלטה תיצור שטח מפורז בדרום לבנון ותהפוך את ממשלת לבנון לכתובת ברורה. כוח יוניפי"ל מתוגבר יהיה כוח אפקטיבי בעל סמכויות אכיפה", הסביר אולמרט.

הוא, שר הביטחון עמיר פרץ ושרת החוץ ציפי לבני, התחייבו שמעכשיו "חיזבאללה לא ימשיך להיות מדינה בתוך מדינה וממשלת לבנון הופכת להיות הכתובת". פרץ גם הצהיר שצה"ל "יעמוד על קוצו של יו"ד", חיל האוויר ימשיך לוודא שאין הפרות, יימשך הסגר הימי והאווירי "עד לגיבוש מנגנון פיקוח במעברי הגבול, שיאפשר פיקוח אפקטיבי על אמברגו הנשק". ובכלל, הטעימו אולמרט ושות' - נדרוש "שהשטח יפורז ושחיזבאללה יפורק מנשקו". ההסברים המתוחכמים לוו בהצהרות נחושות לגבי תגובת ישראל אם חיזבאללה רק יתחיל לחזור לסורו.

כואב להעלות באוב את המלל הפתטי הזה, שליווה את עצימת העיניים והסכם הכניעה של 1701, אבל מדכדך עוד יותר לגלות שמה שמשווקים לנו היום בנימין נתניהו ועדת תועמלניו, הוא קופי־פייסט של מופע חבורת אולמרט דאז. שוב אנחנו שומעים ששינינו את המשוואה מהיסוד, שוב יהיו אלו הצרפתים, יוניפי"ל וצבא לבנון שיסכלו את חיזבאללה וכך הלאה.

רק שהפעם נטען גם שאין מנוס מוויתור בלבנון, כי חייבים להתרכז בסיכול הגרעין האיראני. מעבר לעובדה שהמפתח לריסון חיזבאללה טמון בריסוק היכולות של טהרן, מגוחך לשמוע את הטענה הזו דווקא ממי שלא העזו להגיב להתקפת הטילים והכטב"מים של איראן באפריל; מי שתקפו באופן מסורס אחרי 200 טילי שיוט באוקטובר; מי שקיבלו רק לאחרונה שתי הזדמנויות זהב לשנות את פני המזרח התיכון, אבל עשו במכנסיים; נכנעו לתכתיב של וושינגטון ונבהלו מעצמם. מתי תהיה עוד הזדמנות והצדקה שכזו? איפה בדיוק עורכים ניתוח להחלפת האישיות הסמרטוטית של מובילי המדינה לזו של שמשון הגיבור?

כבר ביום רביעי בבוקר קיבלנו המחשות לאיוולת ולחוסר היכולת לעכל את הנזיד המורעל שמכרו לנו. כפי שרבים צפו והצביעו, חיזבאללה כבר חוזר לגדר והוא יעשה את זה בקצב הולך וגובר. סביר שהוא לא ייזום הקצנה בתקופה הקרובה, כדי ללקק את הפצעים ולבנות מחדש את היכולות שלו, אחרי שבאיוולתנו אפשרנו לו לעשות כך. אבל מהר מאוד יוכח מה שוות ההצהרות החלולות של נתניהו ומקהלתו. ואז, מה יקרה? מישהו יעז לפרום את רקמת הצימרים של הצפון, לשלוח שוב את התושבים המוכים והטראומטיים למלונות, לספוג מחדש את הריסוק של מטולה ומנרה? מנגנון ההונאה העצמית של הדור וחצי האחרונים יעבוד שוב במלוא המרץ, והתוצאות ידועות מראש.

העיקרון "בחרת נתניהו - קיבלת אולמרט" ודומיו, ממש לא חדש. נתניהו הבטיח לבטל את הסכמי אוסלו לפני שנבחר ב־1996, אבל הפך למי שמנציח את שלטון תלמידי ערפאת ואפילו מבשר מדינה פלשתינית. הוא הצביע שש פעמים בעד ההתנתקות ואחר כך התחייב שוב ושוב להפיל את חמאס, אבל בפועל טיפח והאכיל את המפלצת. אכן, ביבי צודק, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית. אשמתו, יחד עם אשמת רוב קודמיו וכל צמרת "צבא ההסדרה לישראל", זועקת ואינה זקוקה להוכחה.

אמנם בחצי השנה האחרונה, בלחץ איומי הקואליציה, התנגד נתניהו לקריאות להיכנע לחמאס, שמשווקות תחת הכותרת של עסקת החטופים, אבל היה כבר מי שהצביע על כך שהנימוקים של ביבי לאי נסיגה מפילדלפי ועזה עומדים בניגוד מוחלט לכל מה שהוא מלעיט אותנו עכשיו בהקשר לצפון. הרי אם לא נוכל לשוב ולפעול ולאכוף בגבול מצרים ועומק הרצועה, בוודאי שלא נוכל לעשות זאת בלבנון. אבל גם בדרום הכניעה של נתניהו, ככל שהדבר יהיה תלוי בו, זו רק שאלה של זמן. לא הרבה זמן.

כניעה גם בהאג

המרכיב המשפיל ביותר בהסכם עם לבנון נוגע למעורבות צרפת. היה זה רק טבעי שישראל לא תסכים לכל ניחוח צרפתי מולה בלבנון, אחרי העוינות השיטתית של מקרון בשנה האחרונה, אחרי החרמת חברות ישראליות בירידי נשק בפריז, אחרי ההכרזה האוטומטית שצרפת תציית לדיקטטורת האג ותעצור את נתניהו וגלנט אם יציגו רגל בשטחה. והנה, אחרי הכרזות הקוממיות - באה, כרגיל, עסקה מפולפלת והתקפלות שקטה בנוסח נתניהו קלאסי. זה קרה כל כך הרבה פעמים בעבר, למשל בתשלום הפיצויים וההתנצלות של ביבי לצורר ארדואן, כתגמול על התקפת הטרור הטורקית במרמרה. עכשיו, כחלק מהישגי ההסכם הצפוני, קיבלנו גם את הממשלים העוינים של פריז ולונדון כמשגיחי כשרות בלבנון, מעבר לשופטים האובייקטיביים האחרים - צבא לבנון ויוניפי"ל.

המרתיח והמאכזב מכל הוא העובדה שההתקפלות האומללה הזו באה עכשיו, דווקא אחרי שעברנו את עיקר התקופה הקשה מול וושינגטון. דווקא כשמ־20 בינואר צפויה לנשב רוח שונה לחלוטין מהבית הלבן וממחלקת המדינה. דווקא עכשיו נתניהו קרס, כאשר כל מה שנדרש מישראל הוא לגרור רגליים, למשוך זמן ובשום אופן לא להרים דגל לבן. איך אפשר להקנות לממשל העוין של ביידן ובלינקן פרס ולאפשר להם לעשות בנו שוב מעשה הוכשטיין.

אז לוחשים בקואליציה שמוושינגטון איימו ללכת למועצת הביטחון ולהעביר נגדנו החלטות איומות, בלתי הפיכות. קודם כל - בכירי וושינגטון מכחישים במרץ, אבל גם אם כן - השמיים ממשיכים להיות כחולים גם אחרי החלטות מועצת הביטחון. ראו את סטירת הלחי האנטי־ישראלית במועצה שסידר לנו ברק אובמה, בימיו האחרונים בתפקיד. היא נשארה אות מתה בדברי ימי המוסד העוין הזה. שלא לדבר על המוטיבציה האדירה שסידר עכשיו נתניהו לחבורת ביידן, סיבה טובה ללחוץ עלינו עוד יותר לכניעה מיידית מול חמאס.

ברוח ההסכם המופלא בלבנון, לא מפתיע שהשבוע התקפלה ממשלת נתניהו גם מול האג, מגישה ערעור על החלטת ה־ICC ובכך מכירה דה־פקטו בסמכות של הגוף המגונה המכונה בית דין. במקום להתעלם ולבנות טבעת בינלאומית של דה־לגיטימציה לגופי האו"ם - מהאג ועד מועצת זכויות האדם ואונר"א, במקום לשדר עוצמה ובהירות מוסרית, במקום לסמן נתיב עבור הממשל האמריקני האוהד שבפתח, התמסרנו שוב ליקום הפרוגרסיבי המסואב שעדיין שולט בוושינגטון, באו"ם ובהאג.    

תארו לעצמכם מה היו אומרים נתניהו ולהקת המעודדים שלו, איך היה מגיב בצלאל סמוטריץ', לו יאיר לפיד ובני גנץ היו מאמצים את ההסדר הזה מול לבנון, בהמשך להסכם הכניעה בעניין שדות הגז. הרקיעים הרי היו נרעדים. אבל בערבות הקואליציה, שמתחזה לימנית חזקה, מצייתים לנתניהו ושומרים מכל משמר על הכיסאות והמשרות. כך עדיין שולטת בנו רוח אהוד אולמרט ודומיו, ובהחלט הגיע הזמן לבחירות חדשות.