התבלבלו בין הטובים לרעים: וושינגטון איבדה דרך וישראל חייבת להסיק מסקנות

דמיינו שנשיא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, פרנקלין דלאנו רוזוולט, היה מנסה למנוע מבריטניה לפעול בכל הכוח נגד המשטר הנאצי. היה דורש לרסן את התגובה על הפצצת לונדון, למנוע פגיעה בכלכלה הנאצית, ולהישמר מ"הפצצות שטיח" ומפגיעה באוכלוסייה הגרמנית, כדי לא "להסלים" את המצב.

תארו לכם שכדי להשיג את מטרתו, רוזוולט היה מעכב חימושים וחותר, בתוך ממשלת בריטניה, לטפח "פרוקסיז" מבין שריו של ווינסטון צ'רצ'יל. לצערנו, נתניהו הוא לא צ'רצ'יל, הוא דווקא מזכיר את צ'מברליין בנוגע לעידן של טרום 7 באוקטובר. אבל מה שעושה לנו הממשל האמריקני מקביל לניסיון (מדומיין) של רוזוולט במלחמת העולם השנייה לסרס את מגינת העולם החופשי, בריטניה, אל מול המפלצת הנאצית.

ארה"ב ניסתה שלא לקחת חלק בשתי מלחמות העולם והיא נגררה ללחימה בעל כורחה, כתוצאה מחתרנות הגרמנים ב־1917 והתקפת היפנים ב־1941. אבל גם לפני שנכנסו לקרבות בעצמם, לא הייתה בממשלים הדמוקרטיים של אז כל דילמה לגבי הטובים והרעים, במי חייבים לתמוך ללא סייג ואת מי מוכרח להביס. צ'רצ'יל גם לא צריך היה להמתין חודשיים וליזום תרגילי מנהיגות כדי לשוחח עם רוזוולט.

אין כל הבדל מהותי בין עוצם הרוע וכוונות ההשמדה של המשטר האיראני ושלוחיו לבין המשטר הנאצי. ההצהרות והמעשים של שליטי טהרן ממחישים שהם פשוט רוצים להשמיד אותנו ולחסל את ערכי העולם החופשי. התנהלות ממשל ביידן־האריס מגלה שלהם הדברים ממש לא ברורים. הם מבולבלים לחלוטין לגבי הטובים והרעים, למי מגיעות קללות וסנקציות ולמי ניצחון מוחלט ושגשוג.  

והנה, בעוד ביידן ואנשיו פועלים למנוע מאיתנו לפגוע בגרעין ובנפט האיראני, היו גם השבוע במערב מנהיגים שלא שכחו את המובן מאליו. למשל, מנהיג האופוזיציה בקנדה, פייר פוליבייר, שהצהיר השבוע לגבי הפצצת הגרעין האיראני, כי "אם ישראל תעצור את הממשל הג'נוסיידי, התיאוקרטי והלא יציב הזה מהשגת נשק גרעיני, זו תהיה מתנה של מדינת ישראל לאנושות". דברים דומים אמר שלשום ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון, וכמובן דונלד טראמפ, שחוזר על כך שוב ושוב.

אבל לא כך ג'ו ביידן, קמלה האריס, אנתוני בלינקן ויתר ממשיכי דרכו של ברק אובמה. הגידופים, האיומים והמניפולציות של הבית הלבן ושלוחותיו, שנחשפו השבוע, מהווים המשך לתגובות של ביידן ושות' אל מול הבשורות המשמחות של החודש האחרון. שוב ושוב חוסלו ארכי-רוצחים, שחיסלו גם מאות אמריקנים.

שוב ושוב הוזזו מהדרך מובילי הטרור, הכאוס והרצחנות האסלאמית, מי שמאיימים על בעלי הברית של אמריקה ועל השפיות העולמית כולה. ואיך הגיבו ביידן ואנשיו? בהסתייגות, בהתכווצות, בניסיון להרחיק את ארה"ב מהמעשים. אחר כך התעשתו והוציאו הודעות מכובסות לתקשורת, אבל בחדרי-חדרים, כפי שנחשף, הם קיללו את ראש ממשלת ישראל, איימו עלינו וירדו מהפסים.

מעבר להרעלת מערכת היחסים עם מגינת העולם הנאור, ישראל, התנהלות הממשל בוושינגטון פשוט מדכאת. אלו האנשים שאמורים להנהיג את העולם החופשי, להגן על כולנו מפוטין, מצפון קוריאה, מסין ומהטירוף האסלאמי המתפשט. איך נסמוך עליהם, כשברור עד כמה הם שקועים במורך ואימה, בשיקולי בחירות אפלים, והכי חמור - בבלבול מושגי ומוסרי?

הגישה הפייסנית לאיראן ולציר הטרור שלה נובעת, בין היתר, מאידיאולוגיה שירשה האדמיניסטרציה הנוכחית מממשל אובמה. הסכם הגרעין ופטפוטיו של בן רודס, העוזר התזזיתי של אובמה, חשפו כיצד בכירי הדמוקרטים, במקביל להחרבת המזרח התיכון עם קונספציית "אביב העמים" שלהם, חיזקו בכוונה את האייתוללות האיראניים. רודס גילה, בתום הקדנציה, כיצד הממשל הדמוקרטי חתר לספק לאיראנים גרעין "לצורכי שלום", וכיצד בנו תיבת תהודה של הונאה ורמאות כדי להצדיק את חיזוק איראן.

הקו הזה נמשך גם בממשל ביידן. אפשר, למשל, להתרשם מהשימוע שערך הסנטור טד קרוז למזכיר המדינה בלינקן לפני כמה חודשים. בלינקן חזר וגמגם אל מול הנתונים שהציג קרוז לגבי משמעות הסרת הסנקציות מצד ארה"ב. הוא אפילו לא הסכים להודות שמותו של נשיא איראן לשעבר ראיסי, הרוצח מטהרן, הוא ברכה לעולם.

אבל התמונה שמתבררת לגבי איראן בתום ארבע שנות ממשל ביידן-האריס מעוררת פלצות. כתוצאה מהסרת הסנקציות שהטיל דונלד טראמפ - ההתעצמות הצבאית של טהרן, חיזבאללה, חמאס, החות'ים והמיליציות בעיראק היא דרמטית. הסרת הסנקציות ועוד פעולות של וושינגטון הזרימו לכיסי מכונת הרצח האיראנית כ־50 מיליארד דולר, שהיו נעצרים באמצעות הסנקציות של הממשל הקודם.

הממשל הנוכחי אפילו ביטל את הגדרת החות'ים כארגון טרור עד לאחרונה. ברור גם למי תודה על המתנות הקטלניות שאנחנו מקבלים מכל שלוחי איראן, באוויר וביבשה - הטילים, הכטב"מים ודומיהם, שנרכשו באדיבותו הרבה של הממשל האמריקני, כתוצאה מהסרת הסנקציות.

השבוע שוב נחשף כיצד ג'ו ביידן מנע את התגובה של ישראל לטילים האיראניים באפריל, איך ניסה לעצור את הכניסה לציר פילדלפי ורפיח, כיצד ה"Don't" המרכזי של וושינגטון בא לידי ביטוי דווקא כלפי הידידה הקרובה - הדמוקרטיה שעושה את העבודה עבור העולם הנאור כולו. נכון שהאמריקנים נותנים לנו סיוע כספי וצבאי אדיר, אבל זו לא בדיוק חוכמה כאשר ברור מה תהיה המשמעות האלקטורלית של אמברגו עלינו, מבחינת סיכויי הבחירה של קמלה האריס.

לכן, אל מול אובדן הדרך של וושינגטון הדמוקרטית, מדינת ישראל חייבת לקבל את החלטותיה לבדה ולהכות באויב עכשיו - ללא פקפוק. ולמי שמבין בתפילות, מומלץ לעבוד חזק כדי לוודא שהרוח האומללה הזו לא תישאר בבית הלבן אחרי נובמבר.

נבואת נחמה לצפון

למרות המטח הקטלני על קריית שמונה ביום רביעי, דווקא מצפון נפתחה השבוע הנחמה. האמירה של אלוף פיקוד צפון אורי גורדין לראשי מועצות בצפון, שלפיה אפשר להתחיל להיערך לחזרת תושבים אחרי סוכות, היא התמצית כולה. "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל", הבטיח הנביא ירמיהו בתוך האפלה. כי השיבה לבתים, לשדות, החזרת החיים שלנו, שיקום היערות, הם הניצחון כולו.

השבוע ציינו שנה למלחמה, שבוע של שני טקסים מיותרים שהתחרו על השלטת נרטיב, מחדדים את המקטב במקום המאחד. והנה מנהל המערכה בצפון סיפק את פתח התקווה האמיתי - הבנייה מחדש.

נא לא להתבלבל - כדי להשיב את הצפון בבטחה למכונו ניאלץ להכריע את חיזבאללה ולמנוע ממנו לחזור לקנן בדרום לבנון. וגם אם לוח הזמנים אופטימי מדי, ברור עכשיו שהמהלך היחידי המבשר את השיבה הוא המכות המוחצות שהונחתו על חיזבאללה והכניסה הרגלית לדרום לבנון.

אז לא כדאי לדחוק את הקץ ולחפש קיצורי הונאה עצמית, "הסדרות" נוסח הבריחה של שנת 2000 או הכניעה ל־1701, אבל פעמי המשיח כבר נשמעו השבוע.