הכשל הצרפתי: האשליה המסוכנת של פוליטיקת המרכז

בכל פעם מחדש משעשע לחזות בשמאל הארצישראלי משוויץ לעיני כל בפרובינציאליות הכובשת שלו. עכשיו תורה של צרפת לקבל ממנו קידה. פרחים על הקו מתל אביב לפריז. כל מי שצייץ "שאפו" לרפובליקה, הרגיש לרגע אחד בעניינים: הנה, צרפת השיבה לשמאל העולמי כולו את הסומק ללחיים. אפילו יותר מהלייבור בבריטניה. הוכח, כך הסבירו לעצמם, שאפשר למגר את הימין, לעשות בריתות אמיצות, להתאחד - ולנצח. לעצור את הפשיזם, להציל את הדמוקרטיה. או את הרפובליקה.

העובדה שאת השמאל הזה מוביל פופוליסט כאילו־מרקסיסטי עם חיבה מבהילה לאסלאם רדיקלי, שהוא ובכירים ברשימתו לא מסוגלים מאז 7 באוקטובר להוקיע את גילויי האנטישמיות המשתוללת בתעלות הביוב או לגנות את הברבריות הסדיסטית של חמאס - לא חשובה.

השמאל אצלנו לא מתרשם גם מהעובדה שהברית האדומה־ירוקה ניצחה את הדמויות והזרמים שהיו אמיצים מספיק להביע תמיכה עקבית בישראל במלחמתה, ללא הסתייגות, בלי "אבל" ובלי "בתנאי". גירוש נציגים ישראלים מתערוכת נשק בסגנון הנשיא מקרון זה קליפות בוטנים לעומת מה שהם מתכננים לישראל. כמו בסאטירה הצרפתית הנהדת ההיא, השמאל הישראלי מתעקש להיות אידיוט מושלם: להתיישב אל השולחן, לפרוש מפית על הברכיים, להעמיד פנים שהוא נהנה מהיין - ולא לראות איך הבדיחה ההיסטורית היא על חשבונו.  

המרכז הקיצוני

"מקרון הרס את המפלגות המסורתיות של צרפת", מסביר לאמנון לורד העיתונאי הוותיק מישל גורפינקל, בראיון שמתפרסם היום ב"ישראל השבוע". המרכז הפוליטי, פרויקט חייו של הנשיא, שתה קולות מהימין ומהשמאל - ויותר גרוע מכך, פורר את שארית הכוחות הפרודוקטיביים, החיוביים, בתנועה השמרנית ובתנועה הסוציאליסטית.

ההתפוררות של המפלגות המסורתיות התחילה לפני מקרון; הוא פשוט זיהה את ההזדמנות. כשנראה היה שהקיטוב משתק את המערכות הפוליטיות, שלמפלגות הקלאסיות אין פתרונות פרגמטיים לבעיות הממשיות, הוא הגיש לצרפתים את הפיתוי: דרך המרכז. בלי להשתעבד לדין התנועה, בלי להיות כבול לאידיאולוגיה שקפאה בזמן. תנו לאנשים טובים, מקצועיים, פרגמטיים, משרתי ציבור, לעבוד בשבילכם. זה קנה יציבות לזמן מה, מקרון נבחר לכהונה נוספת, אבל השקט התברר כמדומה. הנשיא עצמו נאלץ להודות שצרפת עומדת על סף מלחמת אזרחים.

זה הנזק הגדול של מיתוס המרכז: הוא לכאורה מבקש למנוע קיטוב, אבל בפועל הוא תורם להתרחבות לא־פרופורציונלית של השוליים הקיצוניים. הוא מתיימר לחסוך מהאזרחים הנבוכים את הפתרונות הפופוליסטיים והפשטניים שמציעים דמגוגים קיצוניים משני הצדדים. יש לו רצון להתמודד בדרך עניינית, טכנוקרטית כמעט, עם האתגרים של העידן החדש והגלובלי; העידן שהתנועות האידיאולוגיות המסורתיות לא הצליחו להתאים את עצמן לבעיותיו. שמאל, ימין - זה מיושן.

אבל השאלות הגדולות לא נעלמות רק כי בוקר אחד החלטנו להתמקד בדברים שעליהם אנחנו מסכימים, כפי שהבטיחו כאן ראשי ממשלת השינוי. ככל שהן מוזנחות, כך גובר הצורך במענה החלטי. וכשהמפלגות האידיאולוגיות הגדולות נחלשות - המפלגות הקיצוניות נראות כמי שמציעות דרך ותפיסת עולם מובהקת. מרכז, אפוא, הוא לא התשובה; בדיוק כפי ש"ממלכתיות" היא לא התשובה לדילמות שבשלן אנחנו נקרעים.

וזה קצת מה שקרה בישראל. הפחד מקיטוב, מוויכוח, מעימות רעיוני, לצד התיוג השלילי והנורא שהוצמד למי שמזדהים כבעלי תפיסת עולם - "ביביסטים" מצד אחד, "סמולנים" מצד שני - והתחושה ששני המחנות האידיאולוגיים הגדולים לא מצליחים לתת תשובות מספקות לשאלות הקיומיות ולהיחלץ מהמבוי הסתום במערכת הפוליטית - העלתה את פיתוי המרכז. המרכז הזה מלבה את הפאניקה מקיטוב וקיצוניות, מנפח  בתוך כך את הבעיה - ומוכר את עצמו כפתרון.

איך מנצחים קיצוניות

מה יש בהן, במפלגות כמו של בני גנץ או של יאיר לפיד? אנשים טובים, מילים יפות, מעט מאוד אמירה אידיאולוגית מובהקת וגאה. עובדה שהקיטוב החריף והתעצם דווקא בשנים שבהן המרכז הזה נגע בהגמוניה. הפוליטיקה הפכה לקיצונית ומשסעת מאי פעם. בן גביר מצד אחד; אחים לנשק מצד שני. כן, הם על אותה סקאלה - לא בגלל המיקום הרעיוני, אלא בגלל האולטימטום האינסופי ששני הקצוות מציבים בפני החברה: קבלו את תביעותינו, או שנרעיד את האדמה מתחת רגליכם.

אם יש לקח שראוי ללמוד מהמצב שאליו נקלעה צרפת, הוא בטח לא לתפור בריתות וחזיתות רק כדי למגר יחד יריב משותף, ובטח שלא למחוק זהות רעיונית רק בשביל גוש חוסם לצד השני. בדיוק להפך: למנוע מצב שבו שיח ריק על "מרכז" ו"ממלכתיות" משבש את הוויכוח ומייבש את השיח הרעיוני. אה, וגם כבוד אלמנטרי לתוצאות ההליך הדמוקרטי. רק ככה מנצחים את הקיצוניות. √