להשמיד את רעיון השמדת ישראל

אם ישנם רעיונות שחשוב להכחיד, הם אלו שמצויים באמירות האחרונות של דובר צה"ל דניאל הגרי וראש המל"ל צחי הנגבי. הגרי אמר בשבוע שעבר ש"אי אפשר להשמיד רעיון, והדיבורים על השמדת חמאס הם זריית חול בעיני הציבור", ולכן "על הממשלה למצוא חלופה לחמאס". באותה הרוח טען הנגבי השבוע ש"אי אפשר להעלים רעיון, לכן צריך רעיון חלופי, ולא רק פגיעה ביכולת הצבאית של הארגון". מכאן הטיף להקמת "הנהגה מקומית שתסכים לחיות לצד ישראל". לאמירות הללו נוסף טפטוף של ציטוטים דומים מכיוונם של הבכירים ביותר במערכת הביטחון.

מדובר באמירות לוגיות לכאורה, אבל פסולות ומסוכנות מאין כמותן. מעבר לעובדה שהן חותרות תחת בסיס המבנה הדמוקרטי של המדינה, כי הן מבטאות מעין מרד של בכירי לובשי המדים, הן נועדו להטיף לרעיונות חמורים עוד יותר, לביצוע מיידי: עצירת המלחמה - בדרום ובצפון, שמשמעה הרמת דגל לבן וחזרה לטעויות הפטאליות של 30 השנים האחרונות. חזרה לנתיב ההונאה העצמית לגבי האויב, תוך הסתמכות על ישועת האמריקנים, הסעודים או ארגון הטרור פת"ח. 

חשוב להיזכר בהקשרים היסטוריים כדי להבין את התהום הרעיונית והמנטלית שגלומה באמירות האלו. תארו לעצמכם את ווינסטון צ'רצ'יל קובע שאי אפשר להכחיד את הרעיון הנאצי ולכן לא צריך לעשות את מה שביצעו בעלות הברית: לכבוש לחלוטין ולרסק חלקים גדולים מגרמניה, לרדוף ולהוציא להורג את ראשי הנאצים, להוציא אל מחוץ לחוק כל ביטוי, מחשבה ורעיון נאציים, תוך וידוא שההנהגה החדשה של גרמניה תישאר רתומה לכך.

אכן, למרות כל מה שנעשה, הרעיון הנאצי מלחש פה ושם, אבל התקווה והיכולת להוציא אותו לפועל רוסקו. לכן גם כיום, יותר מ־80 שנה אחרי, אין לה כל היתכנות וסיכון. לשם אנחנו חייבים להגיע בהקשר הפלשתיני, ולשם כך נדרש ללכת הרבה מעבר למה שנעשה מ־7 באוקטובר, הפוך ממה שעשינו מימי אוסלו.

רעיון הבסיס של התנועה הלאומית הפלשתינית, מחמאס ועד פת"ח וכל חלקי אש"ף, זהה במהותו לחלק מהתפיסה הנאצית - חיסול עצם הקיום והרעיון של התנועה הציונית והעם היהודי. אירועי השנה האחרונה המחישו זאת גם למי שהתקשה לקלוט את זה בעבר. לכן אין מנוס מהשמדת התקווה והיכולת להגשים את הרעיון הזה, בדיוק כפי שעשו בעלות הברית ב־1945. הבריטים והאמריקנים לא העלו על דעתם לכונן הנהגה חלופית בגרמניה, שדומה במטרותיה לזו של אדולף היטלר, באופן שבו דרכם של תלמידי ערפאת תואמת את תפיסת חמאס. בעלות הברית וידאו שכל גילויי הנאציזם ייעקרו מהדנ"א הגרמני.

רעיון חמאס, כמו גם תפיסת הבסיס של יתר חלקי התנועה הלאומית הפלשתינית, הוא שחייבים לעקור ולהשמיד את הרעיון הציוני וההגשמה שלו - להכחיד את שיבת ציון. את המחשבה שהעקירה הזו ניתנת לביצוע צריך להשמיד. לא רק לפרק את היכולות השלטוניות והצבאיות בעזה וברמאללה, לא רק לרדוף את מי שמנסה ומטיף לרצוח אותנו, אלא לעקור כל ספר לימוד, כל פרסום, כל ציוץ, כל מי שחושב ופועל בהתאם לקו הזה, ככל שהדבר נמצא בידינו.

מעבר לעקירה ולרדיפה - לניצחון המוחלט, התנאי לשיתוף פעולה עם כל הנהגה פלשתינית הוא שזו תוביל אנטיתזה לרעיון העקירה שלנו, אנטיתזה למה שהם מכנים "השיבה". כי כל מי שחולם על "שיבה" לחלק מארץ ישראל, בוודאי לכולה, הוא אויב. הוא לא יכול להיות פרטנר, לא ניתן להניח לו לשלוט ו"להתנתק" ממנו, אסור להסתפק ב"הרתעה" שלו, או לבנות חומות וכיפות ברזל מפניו. אסור להמשיך לברוח מהמציאות, כפי שעושים דובר צה"ל, וכנראה גם הבוס שלו - הרמטכ"ל הלוי, כפי שעושה צחי הנגבי וגם הבוס שלו נתניהו, שאמנם מתעתע בתומכיו, אבל מעשיו מאז 1996 מדברים בעצמם.

משימת דורנו היא להתפכח, לאזור כוחות, ובין היתר להכחיד כל אפשרות להגשים רעיונות שמבקשים, מקווים ומאמינים שניתן להשמיד אותנו ולבוא במקומנו.

מגש הכיפה הסרוגה

"אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים. כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל". נתן אלתרמן, בדרכו הפנומנלית, הציב כך את התרומה של נופלי תש"ח להקמת המדינה. מכאן הפך הביטוי "מגש הכסף" לעצם ההגדרה של תרומת הנופלים והפצועים לתקומת ישראל. אבל החומרים שמהם עשוי המגש הזה עברו שינוי דרמטי במהלך השנים. עד כדי כך שבמלחמה האחרונה הפך חלק משמעותי מהמגש לכיפה סרוגה במקום כסף. 

רק בשבוע האחרון נהרג מלכיה גרוס, ההרוג הרביעי במלחמה מהיישוב הדתי הקטן סוסיא שבדרום הר חברון. בסוף השבוע שעבר, יחד עם עומר סמדג'ה, נהרג סעדיה דרעי, שלמד בישיבה ביפו, במקור מעלי שבשומרון. שבוע קודם לכן נהרגו 11 חיילים, ובהם מצעד בלתי נתפס של חובשי כיפות סרוגות ותושבי יו"ש - מבית שמש ועד הושעיה, מפסגות ועד קרני שומרון וטל מנשה. 

דמוגרפים ומומחים כבר הציפו את הנתונים, שמקבלים עוד ועוד חיזוקים באמצעות בשורות איוב חדשות. קרוב ל־40% מהנופלים הם דתיים, יותר מפי שלושה מחלקם באוכלוסייה. קרוב ל־20% מהנופלים באים מההתיישבות ביו"ש - פי ארבעה משיעורם היחסי.

הדתיים שבהם נושאים כיפות מכל הסוגים והגוונים, מקטנטנות ושקופות ועד ירמולקות ענק, מלוות בפאות חרד"ליות. לא חרדיות, למרבית הצער והתסכול. מבלי לגרוע בכלום מהכבוד ומההערכה האדירים לחיילים מהגוונים האחרים, צבא היבשה מלא בכיפות הסרוגות ובבני יו"ש, כי הם מילאו את השורות כאשר אחרים העדיפו ללכת למקומות אחרים. ועכשיו ממלאים את השורות בבתי הקברות הצבאיים.

כמו רבים, זכיתי להיות בשורה של הלוויות ושבעות מאז שמיני עצרת, ראיתי גם נאומים רבים שתועדו. המסר ברור ומטלטל - קשה שלא להידבק בעוצמה ובנחישות של בני המשפחות הדתיות, אפופות היגון. הקביעות והדרישות לנצח, הנחישות להמשיך, הדרישה הנכונה כל כך של ללי דרעי, אמו של סעדיה ז"ל, מהפוליטיקאים "לעלות לעם". יש בעוצמה הזו הרבה אמונה דתית, אבל עיקרה לאומית. בהירות מוחלטת לגבי שאלות היסוד: מי אנחנו, מי האויב, מה מצבנו, ומה חייבים לעשות כדי להמשיך לשאת את לפיד האומה. ומעבר לכל, ניכרת הצבת הכלל לפני האינטרס הפרטי, ההבנה שחייבים להקריב למען מטרה גדולה וחשובה כל כך.

בתקופת מגש הכסף של אלתרמן זו היתה נחלת ההורים והנערים בכלל הציבור, מרביתו המכרעת משולל כל סוג של כיפה. תהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים מורעלים - בין היתר, מורך והתמכרות לאשליות - גרמו לשינוי בדרכי החינוך אצל רבים. רק שהתהליך הזה פסח כמעט לחלוטין על גוני הציונות הדתית, שנותרו מפוכחים ונחושים. בדרכם הם מלמדים אותנו מחדש את מה שהיה ברור לכולם בתש"ח ותקף גם כיום.