חצי שנה באוקטובר: מתי החלטנו להפסיד

תמיד להיות בתודעה של ניצחון.

זה הלקח החד־משמעי מהחצי שנה האחרונה הזאת, שבה ההנהגה יפת הנפש התעקשה להוציא אל מחוץ לקשת האפשרויות את הניצחון אך סירבה להודות בהפסד, והמיינסטרים יפה הנפש יישר קו והוציא את ערך הניצחון אל מחוץ לסקאלת הפוליטיקלי קורקט. רק ישות מדינית כנועה ומיואשת תעמוד קרועת לב אך נושמת ותשמר את ההלם הזה כשהילדים שלה חטופים.

בחלומות הכי אובדניים לא האמין הישראלי השמאלני ביותר שזה יהיה מצבנו תחת ממשלת הימין על־מלא. חצי שנה אחרי שראינו את נעמה לוי נקרעת מהמושב האחורי של הג'יפ באמצע הרחוב העזתי ומועברת לקול תשועות ההמון העזתי אל תא המטען; חצי שנה אחרי שטנדרים עם מחבלים חמושים פרצו אל שדרות ואופקים באמצע שמחת תורה; חצי שנה אחרי שנשלפו הביבסים הג'ינג'ים מהפיג'מות שלהם; ממשלת הימין על־מלא בראשות נתניהו, צבא ההגנה לישראל בראשות רמטכ"ל מהצופים הדתיים, ראשי השירות והמוסד וכל הגווארדיה הביטחונית מתגלים כאנשים עם פחות היגיון בריא ממה שיש לאימא שהבן שלה לא חוזר בזמן מחוג ג'ודו.

כשברור לך שאתה צריך לנצח - אתה מנצח. כשהתרגלת לקרוא למלחמה "מבצע", ולניסיון לרצח "סבב"; כשהתרגלת לחשוב שתושבים בפריפריה שווים פחות ושאפשר לחיות תחת מתקפת טילים - נכנעת לתודעת כזב שמכילה הפסד כדרך חיים.

התודעה הזאת היא האובדנות בהתגלמותה. אלה לא חיים, וזאת לא מדינה.

הקרב הוכרע כאשר הכריז שר הביטחון ש"זה יהיה ארוך". אם אתה רוצה לשחרר חטופים - תירה, אל תכנס מסיבת עיתונאים. בטלגרם עולים סרטונים של רצח בשידור חי, הבנות שלנו בידיים שלהם, ואצלנו מכריזים שזו שואה אבל מתכוונים שגם באושוויץ העברנו את הזמן במחנות כמה שנים.

מצביא עם תודעת ניצחון לא מצטנף בפינה ומושך זמן עד שהחיילים שלו יתרחקו מטווח שחרור הגיוני. הוא מכריז - בהכירו את סולם הערכים ואת סדר העדיפויות של האויב - שישראל יוצאת לכבוש מחדש את האזור, וברגע שיוחזרו החטופים נפסיק. לא היינו מגיעים ל־7 באפריל עם כל כך הרבה חיילים הרוגים, חטופים בשבי, וכל כך הרבה חוסר ודאות אם היינו חיים בתודעה של ניצחון.

מוזיאון הניצחון

לפני 30 שנה אבא שלי לקח אותנו לטיול בעבר הירדן המזרחי. ביקרנו במוזיאון הניצחון ברבת עמון, בירת הממלכה ההאשמית. בין השאר ראינו שם תערוכה על מלחמת ששת הימים, ובה יצירות המציגות לכאורה כיצד הלגיון הירדני שחרר את הר הבית ואת הכותל המערבי - דברים שבפועל עשו הצנחנים שלנו (בהמשך ויתרנו על הר הבית, אבל זה לסיפור אחר). המדריך המקומי הסביר שכדי לשמור על התודעה ועל הרוח מציירים גם את האופן שבו הדברים צריכים להיראות.

האפיזודה הזאת צפה בתודעתי בחודשים האחרונים, כאשר אמצעי התקשורת שלנו - המושפעים ללא ספק מרוחה חסרת האופק של ההנהגה - עוסקים שוב ושוב במוות, בהספד, בחיטוט ובליקוק פצעי אותו יום נורא. אין תוכנית מהפכנית ליום שאחרי, לא משרטטים את החיים שאחרי הניצחון. בראיונות שנערכו בשבועות הראשונים עם ניצולי הטבח בקיבוצי העוטף אמרו התושבים בבירור: אנחנו מחכים שצה"ל ישטח את הכפרים אשר מהם יצאו המחבלים, מחכים שמחממות תפוחי האדמה שלנו נראה את הים של עזה - ואז נוכל לחזור לעשות ציונות. אך חזונם של המתיישבים לא מעניין את ממשלת הימין, בניגוד לחזונו של ביידן ולהישרדותם הפוליטית, וכל יום שעבר הרחיק את תוכניות המגירה שספק אם אי־פעם שורטטו.

ומי שאין לו תוכניות לעתיד - איזה חיים הוא מביא על עצמו?

מכונת ההסברה הפלשתינית משדרת החוצה את הסבל של העזתים, אבל פנימה רק "בילאדי בילאדי" ותודעת ניצחון כדי להגיע אל היעד ולא להישבר. אם היה לנו אחוז אחד מההסתכלות הזאת אל האופק ומהיכולת לא לספור את החוק הבינלאומי כשהוא נוגד את הערכים שלנו כאומה, נעמה לוי היתה מתארחת מחר בתוכנית הבוקר, ושירי ביבס מתחמקת מכתבת שער.

מוזיאון השכול

באופן סמלי אישרה המדינה גימלה לארוסות של לוחמים (הכתוב מוטה כך מגדרית אך חל על כל צורות המחויבות הזוגית, ט.ל.ח). לכאורה, צעד הומני. ברור שכמעט־אלמנים זכאים לפיצוי שיעזור להם להשתקם. אבל האם זה הפיצוי הנכון? אני חושבת על בחורה בת 25, נניח, שחודש לפני החתונה איבדה את בחיר ליבה. 10,000 שקל בחודש הם סכום הגיוני בשנה הראשונה שאחרי האסון, למשל. אבל לכל החיים?

מה ימריץ אותך לקום מהמיטה בבוקר, לצמוח? גמלה חודשית שגובהה כגובה משכורת ממוצעת במשק אינה פיצוי של תודעת ניצחון. גימלה כזאת ניתנה לכתחילה לנשואים כדי לכסות את סכום המשכורת החודשית שאבדה עם המפרנס/ת, אם אכן היה משק בית משותף. אבל אם לא היה - למה לא לתת פיצוי ממריץ? פטור ממס רכישה של דירה, פטור ממכס על מכונית, השכלה גבוהה חינם - המדינה גובה כל כך הרבה מיסים מהאדם היצרן, עדיף לוודא שמי שמתרגש עליו אסון ימשיך להיות יצרן כדי שיוכל לצמוח ולהתאושש מן האסון.

את המשקולות שמניחה המדינה על האדם היצרן מוטב להקל בנסיבות שכולות. קצבאות שכול עלולות עם הזמן להפוך למשקולות חדשות שקשה מאוד לצאת מהן אל תודעת ניצחון אישית. √