כל יום שעובר

בשבוע שעבר במדור זה, ישראל אובחנה כאישה מוכה, וחמאס שרצח את ילדיה כבעל אלים ואכזר. הבאתי קטעים מדיאלוג שנערך לכאורה בין ישראל, ששנים של חידלון הרסו את הדימוי העצמי שלה ואת שיקול הדעת, לבין עורכת הדין שנשכרה כדי לבנות אסטרטגיה שתשיב לה את האמונה בעצמה ואת הכוח והאמצעים הפיזיים שלהם היא זקוקה כדי להשתקם. לאחר כמה ימים של אבל, השבוע:

שוגר ביידן

ישראל המוכה קמה רגע לשירותים. היא הביטה במראה וחשבה לעצמה: "חולצת האבל הקרועה הזאת מדגישה את עצמות הבריח וזה פשוט יפה לי".

יומיים אחרי שהבטיחה לעצמה ולילדים ששרדו את התופת שלא תשוב להיות הסמרטוט שהיתה עד היום, ומערכות יחסים הרסניות עם גברים הן נחלת העבר, קיבלה מסרון מאביה החורג שהודיע על ביקור בזק, וקפאה במקום. מספיק לה לראות את השם שלו על הצג כדי שתחושותיה מילדות יצופו. היא פתחה טלוויזיה, לראשונה מאז האסון.

לתדהמתה, הדיונים בחדשות נסבו בעיקר על האבל הפרטי שלה. מגישים נתפסו לתיאורים גרפיים וניתחו את עברה הטרגי, ומומחים התחמקו מלדון בדרכי השיקום שלה, נמנעים מלצייר את העולם שיכול להתקיים אם היא רק תשנה את דפוסי הפעולה התבוסתניים שאותם נקטה עד כה.

בתת־המודע המפותח שלה ישראל הבינה שני דברים:

1. שגם בתקשורת המקומית והעולמית חושבים שיפה לה בכי ושבגדי האבל מדגישים את החיטובים שלה; ו־2. שאם אבא שלה מגיע מאמריקה היא חייבת לרסן את הצהרותיה העצמאיות. היא לא באמת יכולה לומר מה שהיא רוצה כשהאבא נמצא, כי למרות שחמאס בדיוק רצח את הילדים הגדולים, הוא בכל זאת אקס שלה, והאבא המנותק אוהב להצטייר כמשכין שלום ששומר על קשרים טובים עם כ־ל המשפחה, גם במשברים קשים. האבא עצמו, אגב, מעונב אבל מיליטריסט שעושה דברים שהיא לא חולמת לדבר עליהם אפילו. מספרים שפעם הצבא שלו נכנס לחתונה בעיראק וריסס את כל הצד של הכלה רק כי שמע יריות. הוא לא הבין, האמריקני המסכן, שככה חוגגים שם. ירי ראווה.

חלש בקודים תרבותיים, חזק בפלישה גסה לבתים של אחרים כדי להראות שהוא השולט. יש גיל שבו קשה ללמוד מטעויות עבר, בעיקר כשאתה מבסס עליהן את המוניטין שלך. בעיקר כשאתה עשיר.

לאישה המוכה יש כושר השתכרות לא רע, אגב, וגם המון שכל. למרות תחושת הקורבנות הנצחית היא אהודה בעולם ויש לה שם של בחורה חכמה ומצליחה, שבנתה את עצמה מאפר בעשר אצבעות, שיודעת להמציא פטנטים ושהצבא שלה חזק ומבריק. אבל ההתמכרות לקצבאות מאמריקה והאשליה כאילו היא הבת המועדפת מפילות אותה כל פעם מחדש, רגע לפני שהיא פורסת כנפיים אל מחר חדש.

הוא מגיע, היא נותנת לו את הקוד הסודי למחשב האישי, והכל מתערבב. גם אישה מוכה, גם בלי גב תומך - ישראל מרגישה שזה יותר מדי בשבילה. מצד שני, היא תמשיך להיות קורבן אם תוסיף להיאחז בשולי גלימתו של אבוש. הווטסאפ של ישראל צפצף, והודעה מעורכת הדין הבהבה: "מותק, האבא החורג שפינק אותך עכשיו העביר בביט גם לרוצח של הילדים שלך, וקבע קפה עם מכחיש השואה הקודמת שלך. הכתובת מרוחה על הקיר, ואת יודעת באיזה צבע".

כמה עולה ראש יהודי

זמן זה כסף, יודעים כולם, אבל נראה שנתניהו החליט להפוך את המשוואה הזאת לאמנות שתשחק נגדנו. במקום לנצל את המומנטום הנדיר שבו דעת העולם בעדנו, הוא מחכה שהבלון מלא הלגיטימציה והאהדה לישראל יתרוקן. הוא רוקן אותו השבוע עוד יותר, כאשר העניק לביידן כרטיס לקבינט במקום לומר לו: אדוני הנשיא, אוהבים אותך, אבל איך זה מקדם את שחרור החטופים? או: אדוני הנשיא, מיליארדים של סיוע הומניטרי לעזה הפכו לכלי נשק נגד יהודים. אם אתה נותן להם סיוע, לא נוכל לארח אותך כאן. או: אדוני הנשיא, לא תוכל לחבק את רחל מאופקים ואז את אבו־מאזן, שכבר מכחיש בפועל שתי שואות. החלטנו להפסיק להכיל שקרים.

אבל נתניהו זורם עם הדפוס הישן, דיבורים על אחדות ועל מיגור האויב לחוד, ועצימת עיניים מטיפוח ישות רצחנית לחוד, כאשר בתווך חיילים מתוחים ועורף שכוסס ציפורניים שומע איך התקשורת מתחילה לנרמל את השואה שהתרחשה בדרום ומאיימת מצפון.

"סתמו לנו את הפה 20 שנה עם הטבות מס וחדרי ביטחון", אמרה אור צוק באולפן חדשות 12 לילה לפני שקברה את הוריה, "ועכשיו אתם מדברים על מסדרון הומניטרי? רצחו את ההורים שלי בשבת בבוקר, כי הם היו יהודים. כנראה לא הבנתם, בדרום התרחשה שואה". נכון. זאת שואה. אבל לפי שעה אין רצון שלם לתקוף, לנצח, להחליט מה נכון. מעדיפים "לנהל את הסכסוך", לצאת ל"סבב", להכחיש מציאות בעזרת כיפות ברזל במקום להילחם בטרור; לבזבז את רוח ההתנדבות של האזרחים ואת השעה ההיסטורית שאליה נקלענו, ואולי גם לזלזל בקורבנות ולאפשר מסדרונות הומניטריים כי מי יודע מה יגידו עלינו אלה שממילא לא אכפת להם מאיתנו באמת.

כל יום שעובר מייאש את החטופים, כל יום שעובר משכיח את שואת הדרום מהעולם, כל יום שעובר מנרמל בציבוריות הישראלית את האין־תגובה שלנו, כל יום שעובר גורם לנו להזדעזע מתקיפה אפשרית של בית חולים בעזה. כולם יודעים שמתחת לבתי החולים בעזה יש מרתפים של כוחות חמושים. היינו צריכים להפציץ אותם ב־8 באוקטובר. אם עשרה ימים אחרי הטבח בדרום באולפן החדשות שלנו מדברים על האופן שבו חייבים להבהיר לעולם שזה לא אנחנו הפצצנו שם, ומתגאים ש"מסגרנו את זה מעולה" ו"מנענו מגה־פיגוע הסברתי" בסרטונים שבהם הבהרנו בערבית כי הטעות היא של חמאס - בעזה מבינים שכדאי להכין את סבב השואה הבא. בחשבון פשוט, ביידן משלם להם 264 אלף שקלים לראש יהודי. עדיין לא בכיכר דיזנגוף.