אלו שהכפישו את נתניהו על היותו "אובססיבי" בנושא איראן - מאשימים אותו היום בהתגרענות שלה

בשנת 2004, כשהגיע לישראל יו"ר סבא"א מוחמד אל־בראדעי, שאל אותו באחת הפגישות ח"כ יובל שטייניץ: "מה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית עושה כדי לבלום את איראן?". אל־בראדעי השיב: "איראן הולכת לייצר נשק גרעיני, אף אחד לא מתכוון ברצינות לעצור אותה. להערכתנו בסוכנות, זה יקרה ב־2011. יש לכם כשבע שנים להתכונן". והשבוע, בראיון רדיו, הוסיף שטייניץ: "מאז חלפו עוד עשר שנים, ועדיין אין להם פצצה. זה במידה רבה מאוד בזכות המדיניות של בנימין נתניהו".

בניגוד למציאות הזאת, בתקופה האחרונה אנחנו עדים לקמפיין פוליטי לסילוף הסיפור ההיסטורי של המאבק בגרעין האיראני, שבגינו הוחלט לשחוט גם את הפרה הקונצנזואלית הקדושה האחרונה שאולי עוד נותרה לנו, רק כדי לנסות (שוב) לפגוע במעמדו של בנימין נתניהו.

אלו שהכפישוהו כל השנים על היותו "אובססיבי" לעניין איראן, ועל "ההפחדה" המיותרת שלכאורה זרע בעולם, מובילים היום קו חדש, הופכי, שלפיו הם פועלים נגד איראן, ואילו נתניהו הוא זה שאשם דווקא בהתגרענותה. מה נאמר? מיניסטריון "האמת" העפיל לשיא חדש. אם פעם שוכתב העבר באמצעות המצאת נרטיב שקרי אחד, כעת תעשיית השקר מדפיסה גיליונות חדשים חדשות לבקרים.

תולדות ההתנגדות להתנגדות

בשנים 2012-2009, כשנתניהו עודד את משטר הסנקציות נגד איראן, טענו נגדו שזה מאוחר מדי ושהיא כבר עברה את נקודת האל־חזור. כששקל ותכנן כמה ניסיונות תקיפה באיראן - טענו שזה מסוכן מדי, מיהרו להלשין לאמריקנים ולחצו על אופציה דיפלומטית דווקא.

ב־2015, כשהתנגד להסכם הגרעין והוביל קו תקיף נגדו, נטען כלפיו שההסכם טוב וימנע את הפיכתה של איראן לגרעינית, ושהתקפתו על ממשל אובמה היא הסכנה האמיתית. כשהתברר שההסכם רע ומסוכן, תקפו הפעם את נתניהו על כך שלא הצליח למנוע אותו, ואת מאמציו הקודמים תיארו כ"הרס את היחסים עם ארה"ב בשביל נאום".

ב־2018, כשהנהיג מדיניות שהובילה ליציאת ארה"ב מההסכם, להחזרת הסנקציות ולהכנסת משמרות המהפכה לרשימת ארגוני הטרור - החליטו הפעם שהיציאה מההסכם אינה נכונה. להפך, החלו לקבע נרטיב שלפיו איראן התקדמה בתוכנית הגרעין רק בגלל פרישתה של ארה"ב. העובדה שאיראן התחילה להעשיר אורניום בכמויות חריגות של 20% ו־60% רק ב־2021, לאחר עליית ביידן לשלטון, כשראתה לנגד עיניה ממשל שבכוונתו לחזור להסכם בכל מחיר - הודחקה מן הסיפור.

ההסכם המתגבש הוא למעשה חזרה של ארה"ב להסכם 2015 (JCPOA), עם אותם לוחות זמנים. כלומר, משנת 2023 ואילך יתחילו ההגבלות להיות מוסרות בהדרגה, עד שיפוג ההסכם ב־2030, ואיראן תוכל בתוך שבועות ספורים להחזיק בארסנל גרעיני. באותו מזכר הבנות, שעוגן בהחלטה 2231 של מועצת הביטחון של האו"ם, ניתן לאיראן אישור להעשיר אורניום - מעמד שלא ניתן לאף מדינת גרעין אחרת שאינה בין חמש המוכרות, במסגרת האמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני (NPT). גם הפעם נרקמה עסקה כלכלית מורחבת בצד הסכם הגרעין. ממשלת ישראל מדברת על 100 מיליארד דולרים שיזרמו לכלכלה האיראנית לאחר הסרת הסנקציות, אבל גופי מחקר בינלאומיים מעריכים שמדובר בכ־275 מיליארד דולרים בשנתיים הראשונות, וכטריליון דולר עד 2030.

חמור מכך, נוסף על כל מה שניתן בהסכם הקיים, איראן מציבה שורה של תביעות חדשות: ערבויות לכך שארה"ב לא תוכל לפרוש בעתיד מההסכם, בין שבאמצעות פיצוי כספי שתקבל משאר המדינות החתומות, ובין שדרך הטלת סנקציות על חברות שיפירו הסכמים איתה; הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור; ועצירת חקירות סבא"א שחושפות את ההפרות שלה בהסכם הקודם.

כך או כך, ההבנות שכבר הושגו, ההטבות הכלכליות שכבר ניתנו, ומעל לכל העובדה שאיראן מעולם לא יצאה מההסכם (הקודם) ולא ביקשה לבטלו - כל אלה מעידים שהסכם הגרעין משרת היטב את האינטרס האיראני. 

תמונת (היעדר) מדיניות

עם כינון הממשלה לפני כשנה הובילו בנט ולפיד "מדיניות אין הפתעות" מול ארה"ב בסוגיה האיראנית, והודיעו שלא יקראו תיגר על מאמצי ממשל ביידן להגיע להסכם. בנט הגדיל ואמר: "אנחנו לא דובי לא־לא, לא נתנגד לכל הסכם". נניח לרגע לטעות הדרמטית בחוסר ההבנה של המערכת הפוליטית האמריקנית, ושל העובדה שחייבים לפעול הן בערוץ דעת הקהל והן במסדרונות הקונגרס כדי להשפיע עליה. אבל גם כשהתברר לאורך השנה האחרונה שארה"ב נוהרת להסכם המסוכן - בנט, לפיד וגנץ לא זזו מהקונספציה. אפילו כשריצ'רד נפיו, סגנו של רוב מאלי ומי שהיה ב־2015 מאדריכלי ההסכם של ממשל אובמה (ושמתמחה במשטרי סנקציות), פרש מתפקידו משום שלא היתה מקובלת עליו החולשה האמריקנית במו"מ על ההסכם - ממשלת ישראל לא אמרה דבר.

"לא יקרה שום דבר אם לא תחתום על ההסכם", סינן בנט בשיחתו עם ביידן. בצד ההתנגדות הרפה הזאת, המשיך שר הביטחון גנץ להוביל דווקא גישה המעדיפה לחזור להסכם. וכך, במובנים רבים הממשלה זנחה את המערכה עוד לפני שהחלה, והפקירה את קרב קיומנו בידי מדינה אחרת. אפילו חברי קונגרס אמריקנים שהתבטאו בחומרה נגד החזרה להסכם התפלאו מהקו האדיש של הממשלה.

וגם כעת, כשאולי נזכרים בממשלה להודות שההסכם שעומד להיחתם הוא רע, המאבק העילאי היחיד שניהל לפיד השבוע היה להשגת צילום עם נתניהו. במקום להוביל מדיניות חובקת עולם נגד ההסכם, הוא נאבק בכל כוחו על התמונה, על הייצוג שבו נראה ראש ממשלה מדבר על הגרעין האיראני. בכל זאת, הגיעה העת להדפיס את הגיליון החדש של מיניסטריון האמת ולשתול בתוכו את השקר הבא.