"המורה שלי, ההשראה שלי": הפוליטיקאים מספרים על המורים שלימדו אותם

הילדה מכיתה ג' שבזכותה אני מגן על ישראל בעולם 

בנימין נתניהו | רה"מ 

מכל מלמדיי השכלתי, אבל קודם כל מהוריי ז"ל. מורות ומורים רבים השפיעו עלי במהלך שנות לימודיי, מבית הספר היסודי ועד ללימודיי האקדמיים ב־MIT. אהבתי ללמוד תנ"ך, היסטוריה ומתמטיקה. 

רה"מ בפתיחת שנה"ל בחריש צילום ארכיון: אבי אוחיון, לע"מ 

בתקופת בית הספר הייתי קורא ספרים בבית, ומאז ועד היום אהבת חיי היא לקרוא ספרים טובים. בכל תחילת שנת לימודים יש לי שלוש עצות לתלמידים: קראו, קראו וקראו. 

אני זוכר בחיוב ובהערכה מורות ומורים רבים. יש אחת שאני זוכר במיוחד, שהיתה דווקא תלמידה. התלמידה ג'ודי. 

בכיתה ג' נסעה משפחתי לשנה וחצי לארה"ב. הגעתי לבית ספר בעיר ניו יורק. כשהגעתי, לא ידעתי מילה אחת באנגלית. מצאתי את עצמי בבית ספר זר, מוקף ילדים שלא הכרתי.

בשל קשיי השפה לא יכולתי לדבר עם אף אחד. לא היו לי חברים. למזלי, הושיבו אותי בכיתה ליד ילדה יהודייה בשם ג'ודי. וג'ודי, המורה־לא־מורה שאני בוחר לציין כאן היום, לקחה על עצמה בכל יום ללמד אותי מילה חדשה. היא הביאה איתה ספר שבו הופיעה כל מילה באנגלית לצד ציור. וכך, יום אחרי יום, ג'ודי עזרה לי ללמוד את השפה האנגלית.

כשאתם שומעים אותי מגן בשפה האנגלית על מדינת ישראל בעולם, זכרו שהכל התחיל מהתלמידה ג'ודי. היא ואמי ז"ל, שגם היא לימדה אותי אנגלית, תרמו לא מעט להסברת ישראל בעולם.

עוד בנושא: 

• חוזרים ללימודים עם "ישראל היום"

• זינוק במספר התלמידים במגמות לערבית

• המורה החירשת שפרצה את תקרת הדממה

• הוראה לדורות: סמינר הקיבוצים חוגג 80 שנים

• איך להכין את הילדים לשנה החדשה?

 

המחנכת שלימדה אותי להאמין באנשים

בני גנץ | יו"ר כחול לבן 

שרה רן היתה המחנכת הנפלאה שלי לאורך ארבע שנות לימודיי בכפר הירוק. לימים אני מרשה לעצמי להגיד שהפכנו גם לחברים. 

שרה השפיעה עלי יותר מכל מורה אחרת. 

גנץ והמורה שרה רן // צילום: בי"ס הכפר הירוק

היא האמינה בי וביכולותיי בתקופות שבהן בית הספר היה פחות בראש מעייניי, והצליחה היכן שרבים וטובים נכשלו: היא שינתה את הגישה שלי ללימודים. המסר הזה של שרה ליווה אותי גם הלאה באוניברסיטאות שבהן למדתי בארץ ובחו"ל.

האמונה שלה בי וביכולותיי דרבנה אותי להקפיד על אמון באדם ושמירה על צניעות, תוך חתירה להישגיות. שרה לימדה אותי בדרכה, שכדי להניע אנשים למצות את עצמם, בין שהם תלמידים שלך ובין שהם פקודים שלך או חברי כנסת במפלגה שאותה אתה מוביל, הם קודם כל צריכים שתאמין בהם.

כך נהגתי בשנותיי בצבא, וכך אני נוהג כיום. כשמוניתי לרמטכ"ל, היא העניקה לי מהספרייה האישית שלה את הספר "ייחוד וייעוד" על משנתו של דוד בן־גוריון, וכתבה עליו את ההקדשה: "הספר שהורשתי לך מספרייתי הוא ציון דרך להמשך תרומתך לעם ולמדינה". לכך תמיד אהיה מחויב.

 

הרב אמר לי: "זה יישאר בינינו - לך לתחרות"

הרב רפי פרץ | שר החינוך

המורה שלי לחיים הוא הרב המיוחד שהיה לי בישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים, דוד פוקס. 

הייתי בכיתה י'. הרב פוקס (אביו של מי שיהיה לימים האלוף יהודה פוקס) היה אדם ישר וערכי, ובכל פעם שראיתי אותו חשתי שאני צריך להיות זקוף וישר כמוהו. הדוגמה האישית שלו הקרינה עלי לכל ימי חיי. עשרות שנים אחרי הלימודים בכיתה שלו, אני עדיין זוכר את הדמות ואת המסר. 

הרב דוד פוקס, הרב רפי פרץ // צילומים: מירי צחי, יוסי זליגר

לי, באותן שנים, היה חשוב מאוד להיות שותף בתחרויות ספורט, ובפרט באתלטיקה קלה. כבחור דתי עם כיפה רציתי להתמודד ולהתחרות, אבל בישיבה התיכונית לא הסכימו לכך. זו היתה האווירה באותם ימים, לפחות במוסד הזה. האיסור הזה יצר אצלי תסכול גדול. 

פניתי לרב פוקס והעליתי את העניין. הוא שמע אותי בקשב רב, הסתכל עלי ואמר: "זה יישאר בינינו, אבל אני מבין אותך. לך תשתתף בתחרות". 

את המעשה הזה אני לא אשכח לו לעולם.

 

המורה שבזכותה ניגשתי ל־5 יח"ל בפיזיקה, במתמטיקה ובאנגלית 

גילה גמליאל | השרה לשוויון חברתי 

לאורך שנותיי כתלמידה וכאם, פגשתי לא מעט מורים מעוררי השראה, אבל מעל לכולם ניצבת אחת - גילה נזירי, המחנכת שלי בתיכון האזורי בגדרה.

45 דקות היו לנו איתה בכל יום, זמן טהור של אוויר לנשימה ולנשמה - לא שהיתה פחות קפדנית משאר המורים, לא שהיתה נחמדה מהם. כולם היו טובים ומסורים, אבל היה בה משהו שהפך אותה ממחנכת טובה לאגדית - מעבר להכלה ולהקשבה, גילה לימדה אותנו להצטיין לימודית ואנושית. אדם משכיל, הבהירה, הוא אדם משכיל - אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה, והא בהא תליא. 

גמליאל והמורה גילה

כזאת גילה היתה ועודנה, אם כמורה שמסרה נפשה על עתיד תלמידיה ואישיותם, ואם כגמלאית הוראה המוסרת נפשה למען חלכאים ונדכאים ביישובי השפלה. "אין לתת לילד מורה האוהב ספר ואינו אוהב אדם", כתב יאנוש קורצ'אק, ונדמה שכתב גם על גילה, שעוררה ומעוררת בי השראה. 

במאמציה להפוך אותנו לבני אדם משכילים למדתי שרק השמיים יהיו לי לגבול - במובן שאין גבול להצלחה, ובמובן שרק האל, הצדק והמוסר הם הגבול. בזכותה התעקשתי לעשות 5 יח"ל בפיזיקה, במתמטיקה ובאנגלית, לרכוש ארבעה תארים אקדמיים בפילוסופיה ובמשפטים - ולהצטיין. לא פחות מכך, בזכותה בחרתי לי את השליחות הציבורית למען כלל ישראל לא כקריירה, אלא כדרך חיים. 

בנותיי תדענה ששלי ושלהן - של גילה נזירי הוא.

 

המורה שחינך אותי לאהבת האדם והארץ

ח"כ עמיר פרץ | יו"ר העבודה

מורים שעבורם בני אדם לפני הכל - זהו עמוס גבעתי בשבילי. אני רוצה להודות שוב לעמוס גבעתי, אחד המורים שליוו אותי ואת חבריי בימיה הראשונים של שדרות. 

עמוס לא היה רק מורה, הוא גם חינך אותנו לאהבת הארץ ולאהבת האדם. התרגשתי לפגוש אותו לאחרונה ולהיזכר באותם ימים. עבודת המורים היא שליחות חשובה לעתידה של מדינת ישראל - להם החובה לחנך לשוויון בלי הבדל דת, גזע ומין, ולהם גם הזכות לעצב את אזרחי המחר ואת מנהיגי המחר בכל התחומים. 

פרץ והמורה גבעתי // צילום: דוברות עמיר פרץ  

מורה טוב הוא מורה לחיים, זה משפט שכולנו יודעים לדקלם. אך כדי שמורים יהיו טובים, וכדי שהטובים יגיעו להוראה - עלינו לחזק את מעמד המורה בישראל, שהולך ונשחק משנה לשנה.

נצליח לעשות זאת בכך שנבטיח תנאי העסקה טובים יותר למורים, ובין השאר גם נחסל את תופעת מורי הקבלן, אשר עובדים קשה אך אינם זכאים לאותם התנאים והזכויות כמו המורים המועסקים על ידי משרד החינוך.

 

בסוף, הכל התחיל והסתיים בשואה

ח"כ ניצן הורוביץ | יו"ר המחנה הדמוקרטי

המורה האהובה שלי היתה אישה מדהימה. גם היום, עשרות שנים אחרי, אני יכול להצביע בבירור על ההשפעה שלה עלי ועל הנכסים שהעניקה לי לכל החיים. שמה היה ד"ר פליציה קראי, המורה המיתולוגית להיסטוריה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון.

ח"כ ניצן הורוביץ, המורה ד"ר פליציה קראי ז"ל // צילום: קוקו

פליציה ז"ל היתה הר געש של אנרגיה. אישה קטנה פיזית עם עוצמה אדירה. היא היתה ניצולת שואה, שעברה דברים מחרידים במחנות וראתה בהוראה שליחות ודרך חיים. היא היתה כל כך סוחפת ומרתקת, שגם אחרי הצהריים היינו נשארים למפגשים איתה, ואפילו היינו מגיעים אליה הביתה כדי לשמוע סיפורים וללמוד. 

פליציה היתה שרה לנו שירים בפולנית ובצרפתית, מצטטת רפליקות שלמות ממחזות ומעבירה את החומר כמו שרק היא ידעה לעשות. בתכלס, אף שלמדנו לפי התוכנית הרגילה לבגרות, עם פליציה כמעט הכל התחיל והסתיים במלחמת העולם השנייה ובשואה. כל נושא הגיע מהר לסוגיות של ערכים ודמוקרטיה ומאבק בגזענות ובשנאה. 

אצלה אף אחד לא הפריע, כי כולם רחשו לה כבוד. 

גם עכשיו, כשאני כותב עליה, עולות בי דמעות. אני יודע שקיבלתי ממנה מתנה גדולה, ואני אסיר תודה.

 

המורה האגדית לתנ"ך היתה במקרה גם אמא שלי

איילת שקד | יו"ר ימינה

אראלה בן שאול היתה המורה האגדית לתנ"ך של תיכון אליאנס בתל אביב. חוץ מזה, היא גם היתה אמא שלי. אמא ז"ל היתה אחת הדמויות המעצבות בחיי בכל כך הרבה דרכים, אחת מהן היא גם המקצוע שבחרה ללמד. 

עבור דורות של תלמידים בתיכון שבו לימדה היא היתה המורה אראלה, זו שהפיחה חיים בסיפורי התנ"ך וחיברה את העבר עם ההווה בכל שיעור מחדש. היא היתה שייכת לאותו זן מיוחד של מורים שבחרו במקצוע ההוראה כדי להחכים את התלמיד ולהעניק ערך מוסף למסע חייו, ולא רק כדי לצלוח את הבחינה הקרובה.

איילת שקד ואמה אראלה בן שאול ז"ל

אמא אמנם לימדה בתיכון אליאנס ואני למדתי בתיכון עירוני ד', אך גם אני נמניתי עם תלמידיה, בעיקר בשעות אחר הצהריים. את שיעורי הבית בתנ"ך נהגנו להכין יחד, גולשות מתוך המטלה המחייבת לסיפורים ולהרחבות שרק היא ידעה לתת. קראנו יחד שעות ארוכות. אגב, מי שנהנו מהסידור הזה היו גם חבריי לספסל הלימודים, שכן הייתי לתלמידה היחידה בכיתה שבאמת הכינה את שיעורי הבית בתנ"ך והם יכלו להעתיק בהפסקה.

אמא נטעה בי את האהבה לספר הספרים, המגולל את המסע המופלא של עמנו, מראשיתו ולאורך הדורות. אך לא רק על ההיסטוריה והעבר למדתי, כי אם על החשיבות ועל הרלוונטיות של התנ"ך גם לימינו אנו.

אמא עזרה לי למצוא את החיבור הייחודי לתנ"ך, חיבור שמלווה אותי עד היום ומסמל חלקים רבים בעשייתי הציבורית.

עבור תלמידיה היא היתה המורה לתנ"ך, עבורי היא גם היתה מורת דרך.

 

למדתי שעושר תרבותי חשוב מעושר חומרי

ח"כ איימן עודה | יו"ר הרשימה המשותפת

אני מאחל לכל תלמיד ללמוד אצל מורה כמו ג'רייס חורי, המורה שלי לספרות ולשירה בבית הספר האורתודוקסי בחיפה. ג'רייס היה מי שהנחיל לי אהבה לספרות ולשירה במעמקי ליבי לאחר שאבי הנחיל אותה בנפשי, אהבה שמלווה אותי עד היום. 

עודה והמורה ג'רייס חורי

אני עדיין זוכר איך דקלמנו יחד איתו את השירים התלויים, 'אל־מועלקת' מתקופת אל־ג'אהילייה, אשר נקראו כך משום שנתלו מהכעבה במכה. 

אני עדיין יכול לדקלם את השורות היפות של השירים שקראנו יחד בכיתה. כשאני נזכר בשיעורים עם ג'רייס, מתבהר לי איזו טעות עושים בשנים האחרונות כשדוחפים תלמידים למקצועות הריאליים על פני מקצועות הרוח. זה הפסד גדול לתלמידים, שמוכרחים להכיר את השורשים התרבותיים שלהם, והפסד גדול לחברה כולה. עושר תרבותי לא פחות חשוב מעושר חומרי. 

 

רצתי לפזר את האחים שלי בגנים כדי להספיק לסיפור של אביבה

ח"כ אורנה ברביבאי | כחול לבן

 

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך). גדלתי והתחנכתי בעפולה של תחילת שנות ה־70. 

משפחה גדולה, קשיים כלכליים ומקומי כבת בכורה במשפחה של תשע נפשות, לא ממש היו תנאים אופטימליים להצלחה בלימודים. הרצון ללמוד ולהרחיב אופקים היה טבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל את ההזדמנות האמיתית קיבלתי לראשונה מהמחנכת שלי בכיתות ה'־ו', אביבה פלג ז"ל.

היא, כאישה צעירה שהגיעה לארץ מאוסטרליה, נהגה להקריא לנו סיפור בהמשכים בכל בוקר במשך עשר דקות.

אורנה ברביבאי כיום וכילדה // צילום: אורן בן חקון

אני זוכרת איך רצתי עם האחים הקטנים שלי בעגלה לפיזור בגנים, בקיץ ובחורף, תוך כדי שאני דוחקת בהם, רק כדי שחלילה לא אאחר ואפסיד את המשך הסיפור. 

מתנת הקריאה שאותה העניקה לי אביבה, פתחה בפניי עולם ומלואו של הנאה, דמיון וידע אשר מלווים אותי עד היום.

אביבה היתה עבורי מודל בכך שפתחה את ליבה ואת ביתה בפניי, ובעצם נתנה לי הזדמנות להכיר ביכולות שלי ובלגיטימיות לחלום ולשאוף לחיים מלאי משמעות, למרות תנאי הפתיחה הקשים.

חלפו עשרות שנים מאז, אבל נוכחותה של אביבה היתה איתי בכל הישג ופריצת דרך במהלך חיי, בהכרת תודה עמוקה על האמון שלה בי, על ההכוונה ובעיקר על ההשראה אשר גרמה לי לאמץ כדרך חיים את הרצון לתת הזדמנות לכל אדם ברמה האישית והמערכתית.

 

בהכנת הידיעה השתתפו יהודה שלזינגר, דניאל סיריוטי, יורי ילון, דניאל רוט־אבנרי, אריאל כהנא ודן לביא

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו