"עד היום באים חיילים לבקר ולהגיד לי שלום"
אלה משה (63) | ותק חינוכי: 30 שנים
"כבר 20 שנים אני אם הבית בבית הספר היסודי לבנים ולבנות יפה נוף בירושלים", אומרת אלה, ומפרטת על שגרת יומה: "אני עוזבת את בית הספר אחרי שאחרון התלמידים הולך, ודואגת שהכל יהיה נקי ומסודר לבוקר שאחרי". היא מספרת בהתרגשות על אהבה הגדולה שלה לבית הספר ולתלמידים: "כשאני מגיעה לבית הספר, תלמידי כיתה א' ו־ב' רצים אלי ומחבקים אותי. כשהם צריכים משהו, אני תמיד שם בשבילם. אני מעודדת את הילדים אם קשה להם או כואב להם, למשל, כשמתנדנדת להם שן".
עוד בנושא:
• חוזרים ללימודים עם "ישראל היום"
• מספר שיא של דו"חות על אופניים חשמליים
• חדר משלהם: לעצב לילד סביבה לימודית
• הכל נמצא במספרים - גם גני הילדים
• המורה החירשת שפרצה את תקרת הדממה
לדבריה, מערכת החינוך משנה את פניה לטובה בשנים האחרונות: "הילדים היום יותר פתוחים, יותר חכמים - ויותר שאפתניים. יום אחד, המנהלת רונית שמע קראה לי, ולפתע אני רואה מולי תלמיד לשעבר שנמצא בקורס טיס. מובן שזכרתי אותו והוא אותי, והיה מאוד מרגש. עד היום באים חיילים לבקר ולהגיד לי שלום. אני מרגישה סמל של בית הספר, יש לי המון מכתבי תודה".
אלה משה. האמא של כולם // צילום: אורן בן חקון
אלה מספרת כי היא עובדת באווירה ביתית: "אני אוהבת להגיע לבית הספר, הוא משפחה עבורי. ילד שבא רעב ושכח את האוכל - מגיע ישר אלי, ואני כמובן דואגת שהוא יאכל. זה עושה לי טוב וזה נותן לי סיפוק, אף על פי שיש לי ילדים ושמונה נכדים משלי".
לדבריה, היא רוצה להמשיך לעבוד בבית הספר, ותעשה זאת גם בשנת הלימודים הקרובה: "אני לא רוצה לצאת לפנסיה, אני כל כך אוהבת את הבית ספר, שאני בטוחה שהייתי באה גם להתנדב פה".
אלה היא אם בית בבית הספר היסודי יפה נוף בירושלים
"ישנתי מספיק שעות בחיי, החינוך בשבילי - סם החיים"
שמעון גרינהויז (89) | ותק חינוכי: 73 שנים
"התחלתי לעבוד כמורה לאחר מלחמת העולם השנייה כשהייתי תלמיד בכיתה יא', ולימדתי כיתה א' בברית המועצות. לישראל עליתי ב־1960 והכרתי רק מאה מילים בעברית. סיימתי אולפן אחרי כמה חודשים, וישר התחלתי ללמד בעמל ב' בפתח תקווה וגם באחד העם. זה 60 שנה אני מלמד בעמל ב' כמורה למתמטיקה, ולימים אף ניהלתי את בית הספר במשך 20 שנים. בשנת 1999, כשהייתי בן 69, יצאתי לפנסיה, אך מאותו רגע המשכתי לעבוד וללמד מתמטיקה ופיזיקה. אני מתכוון לעשות את זה גם בשנת הלימודים הקרובה.
שמעון גרינהויז. "לא לפחד לטעות" // צילום: קוקו
"אני עובד חמישה ימים בשבוע, מגיע לבית הספר כבר בשבע בבוקר, כדי להעביר לתלמידים שיעורים פרטניים, וברוב הימים אני מסיים אחרי השעה שלוש. התלמידים מאוד מעריכים אותי, אני נקשר אליהם והם אלי. הפגישות עם הנוער הן בשבילי סם החיים, אני מסרב לראות בהם דברים שליליים. בכל נער ונערה אפשר למצוא דברים חיוביים ולפתח אותם - זה העתיד של האומה".
שמעון נשוי לעליזה, מיילדת במקצועה, ולהם ארבעה ילדים ושבעה נכדים, שניים מהם קצינים בצבא. "המשפחה מאוד תומכת בי", מספר המורה גרינהויז, בעל תואר שני במשפטים וגם במתמטיקה ופיזיקה, "הם יודעים שאני מעדיף ללמד מאשר לטייל. יש לי יום אחד חופשי מבית הספר, ובשבילי זה היום הקשה - אבל אני מוצא מה לעשות, אני פותר בעיות במתמטיקה ובפיזיקה".
גרינהויז עם שמעון פרס ז"ל // צילום רפרודוקציה: קוקו
"בחרתי בהוראה ובחינוך, אבל לא רק אני בחרתי בהם, אני חושב שההוראה והחינוך בחרו בי. לכל תלמיד יש את מספרי הטלפון שלי, והם מוזמנים להתקשר אלי מתשע בערב עד חצות, כדי לפתור תרגילים ולהתייעץ, והם מתקשרים. אני בן 89, ישנתי מספיק שעות בחיים שלי", הוא אומר בחיוך ומוסיף: "במשך שנים, בנות הופלו במקצועות מתמטיים, ולכן חשוב לי לקדם תלמידות. אני אומר לתלמידים לא לפחד מטעות או משגיאה - כי זה מה שקידם את האנושות, אפשר ללמוד מזה".
שמעון הוא מורה למתמטיקה ולפיזיקה בבית הספר עמל ב' פתח תקווה
"אנחנו עובדים יחד, לחיזוק הביטחון העצמי"
ארנון רוזנבלום (75) | ותק: 10 שנים
"לא תמיד עסקתי בחינוך, בעבר היתה לי חברה שבונה מערכות חשמל", נזכר רוזנבלום, "במשך שנים העברתי סדנאות שונות, אך לפני כשש שנים התחלתי להתנדב בארגון שמסייע לתלמידים בבית הספר היסודי בהכנת שיעורי בית. כשסייעתי לילדים בהכנת השיעורים, ראיתי את הקושי שלהם, שנבע מעייפות או מחוסר ריכוז. בחנתי את הדבר, והמסקנה היתה שעיקר הקושי נובע מהמצב החברתי והאישי. הבנתי שיש בעיה מעבר ללמידה, שמשפיעה על תפקודו ורוחו של התלמיד".
ארנון רוזנבלום. דימוי דרך יצירה // צילום: אורן בן חקון
לדבריו, המורה נתן לו אישור לפתוח חוג למודעות עצמית לילדים, ובשל ההצלחה פנה אליו כעבור שנתיים מנהל החטיבה לבנים באמי"ת מודיעין, ומאז הוא עובד עם בני נוער בתיכון ומעביר להם מפגשי חשיבה חיובית והעלאת מודעת עצמית. "בתחילה לא היו משרה פנויה ותקציב למורה, ולכן התבקשתי להיות אב בית ובמקביל לקיים סדנאות, ואליהן התווספו גם שיעורי הנגרות. במסגרת שיעורי הנגרות אנו מכינים חפצים לשימוש ביתי כמו קרש חיתוך, מעמד לפלטה חמה לשבת וכדומה. תוך כדי התהליך לומדים הילדים יישום מחשבתי, תכנון ועשייה. למעשה, הם מפתחים ביטחון ותחושת מסוגלות עצמית. בסדנאות אנו מקנים כלים לחשיבה חיובית והכרה בערך עצמי", מסביר ארנון.
לדבריו, בסדנה, כל פגישת בוקר מתחילה בלחיצת יד הייחודית לכל תלמיד: "לחיצת היד מבשרת לי את מצב רוחו של הילד - אם מצב רוחו עוצמתי או ירוד, ובכך אנו מתמקדים. הכרת התלמיד בעצמו מיטיבה את האינטראקציה. הם אוהבים אותי ואני אותם, המפגשים מסייעים לחיזוק הדימוי העצמי ולזקיפות הקומה, ויחס הסביבה אליהם משתנה".
ארנון הוא מרצה למודעות עצמית ומורה למלאכה ולנגרות בתיכון אמי"ת מודיעין
"אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלי בית הספר"
סוניה רוזנבלט (84) ותק: 61 שנים
"למדתי באוניברסיטה בקייב, ובגיל 23 התחלתי להיות מורה", נזכרת סוניה, "בשנת 1990 עליתי לארץ, והמשכתי להיות מורה במשך כל השנים האלה. הוראה היא החיים שלי, אני לא מדמיינת את עצמי בלי בית הספר, חדר המורים והתלמידים".
"המוח לא שוכח כלום". מגיל 23 ועד היום
לדבריה, חלק מעבודתה נעשית ללא שכר: "על חלק מהעבודה שלי אני לא מקבלת משכורת, אלא מלמדת את התלמידים בהתנדבות. אני יודעת את כל החומר מצוין," היא מדגישה, "גם זה של 4 ו־5 יחידות לימוד, המוח לא שוכח כלום. התלמידים מאוד אוהבים אותי ואני אותם - אני מאמינה שאם נותנים אהבה מקבלים אהבה. זה החוק שלי. אני אוהבת גם את מקצוע המתמטיקה, גם את התלמידים וגם את תהליך הלמידה עצמו. זו זכות גדולה להעניק להם ידע, זה כל כך חשוב לי שייצאו מהשיעורים שלי כשהם מבינים, ולא סתם יהיו נוכחים בשיעור וילכו הביתה".
רוזנבלט. מתנדבת // צילום: קוקו
לרוזנבלט נכדה, כיום חיילת, שניגשה - איך לא - ל־5 יחידות במתמטיקה: "מובן שהייתי יושבת איתה על שיעורי הבית, עוזרת לה ומלמדת אותה מה שהיתה צריכה - אף שיש לה ראש והיא מאוד חכמה", מתגאה סוניה.
ומה התוכניות שלך הלאה? "אני הולכת ללמד גם בשנת הלימודים הקרובה ומחכה לחזור לבית הספר. כל עוד אני מסוגלת לעמוד על הרגליים וללכת - הן מושכות אותי לתלמידים".
סוניה היא מורה למתמטיקה בישיבת אמי"ת חברותא ובאמי"ת חברה ומשפט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו