לפני כמה חודשים שאלתי תלמידי כיתה ד' מה החלום שלהם. תלמידה אחת שאלה אותי: "אני יכולה לבחור שני חלומות?" עניתי לה: "בשמחה, אני סקרנית מדוע". והיא השיבה: "אני מתלבטת איזה חלום לבחור. שלי או של אמא שלי".
כה רבים מאיתנו מגשימים חלומות שאינם שלנו, מפנימים ציפיות חברתיות. היא דייקה את העומק הזה בפשטות ובאור. המשכתי, "מה החלום שלך?" היא התרוממה מהכיסא, וסיפרה שהיא רוצה להקים חנות לממתקים נדירים, תיארה את החנות בהתלהבות רבה, הזכירה לי סיפורים על וולט דיסני.
בשיחה עם הוריה סיפרנו להם שהילדה יזמית ויצירתית. הם סיפרו שבעיניהם החלום אינו פרקטי, היות שאין לממתקים נתח שוק והעולם במגמת הפחתת צריכה של סוכר וגלוטן. תפקידנו הוא לזהות את החוזקה מאחורי החלום הקונקרטי ולתת לחוזקה הזו את הזמן, ההשקעה והדרור להתפתח לגבהים שאנו מסוגלים ושאיננו מסוגלים אפילו לדמיין. ובעיקר, לא לתת לפחדים שלנו לסדוק ביכולת של הילדים שלנו, וגם של עצמנו, לזהות ולטפח את החוזקות שלהם, ולחלום. זו המחויבות שלנו להיות ציידי חוזקות, של עצמנו ושל אחרים.
בעבודתי אני זוכה לפגוש בבתי הספר ובארגונים את האנשים הכמהים לגרום לקסם לקרות, ובעיקר זוכה להזדמנות פז להזכיר להם שהם מסוגלים לכך. וכך, תלמידים לפני מרוץ שנתי נזכרים עם מורה הספורט שלהם בעמודי התווך מאחורי תבנית חשיבה מתפתחת, ומשתפים יחד את היתרונות של עבודה קשה ומאמץ.
בעקבות מחקריה של פרופ' אלן לנגר, העוסקים בחשיבות הסביבה הפיזית ובתהליכי הטרמה, גם קירות בית הספר מצטרפים לחגיגה. המסדרונות "לבושים" במשפטי השראה, והכיתות בחוזקות ובחלומות האישיים של התלמידים, בהצלחות ובלמידה מכישלונות, באופן שבו כל אחד מהם רוצה ושואף להיות חבר וחברה טובים לבני כיתתם, לקהילה ולעצמם. נחרתה אצלי אמירתה של תלמידה בכיתה ו' כאשר ענתה על השאלה מהי פסיכולוגיה חיובית בשבילה. היא אמרה: "השיעורים האלה עוזרים לי להאמין בעצמי, הם כמו תיק מלא בדברים שבהם אני יכולה להשתמש לנוכח שמחה או מצוקה".
בבית ספר אחר יישמנו ריטואל של הכרת תודה. מדי שישי בבוקר כל כיתה מתיישבת במעגל, וכל ילד משתף ברגע מהשבוע שעליו הוא מכיר תודה. תחילה היו ילדים שביקשו שנדלג עליהם, והמעגל הרגיש מלאכותי. בחלוף חודשיים כל ילד היה מחכה בעיניים בורקות לתורו ומשתף בכך שחבר מסר לו את הכדור בנדיבות, באוכל טעים שאמו בישלה בבית, ברגע של משחק עם אחותו. להכיר תודה פירושו לרכוש מחדש את היכולת להסתכל על העולם במבט של ילד, באותה תחושה של השתאות ופליאה.
מחקרים על הכרת תודה ממחישים כי כאשר אנחנו סורקים את הטוב בחיינו, הטוב מתרחב וגדל. ויותר מכך, המערכת החיסונית שלנו מתחזקת, אנחנו החלטיים ומאושרים יותר.
באחד הבקרים תלמיד כבן 10 סירב להשתתף. ניגשתי אליו לשאול מדוע, והוא השיב: "אבא שלי אמר לי שזו אינה שיחה לגברים, שאמא שלי ואחותי יכירו תודה ואני אלך לשחק בכדור ולהיות גבר". כמה מאיתנו חושבים באופן דיכוטומי? או שאני רגיש או שאני חזק, או שאני שמח או שאני עצוב? איך משלבים בין רווחה נפשית למצוינות? בין שינוי לקבלה? לכולנו יש את הזכות להיות גם עצובים, כועסים וחרדים. היכולת לאפשר לעצמנו זאת, באופן פרדוקסלי, מאפשרת שמחה ואושר. הערוץ הרגשי הוא אחד, ולכן הצרה שלו מקצה אחד מצירה גם את הקצה השני.
ואולי כאן טמונה המהות של מה שנרצה להנחיל לילדינו, לדורות הבאים של החברה שלנו. מציאות שבה תלמידים ומורים מדברים שפה נוספת לעברית, אנגלית, ערבית. שפה נוספת לשפת ההישגים ומקצועות הליבה החשובים. שפה שבה מושגים כגון חוזקות, זרימה, חלומות, הצלחות וכישלונות, נתינה, חברות, אמונות שיוצרות מציאות והכרת תודה - נאמרים עם כוונה ואותנטיות ברמה היומיומית. האושר אינו נמצא במקומות שלא הגענו אליהם, בחפצים שטרם רכשנו, בתפקידים שטרם השגנו. אושר הוא רגעים של נוכחות בהווה יחד עם תשוקה ועשייה שיש בה משמעות.
אחתום עם רגע של אושר עבורי, אשר מזקק משאלה עמוקה שלי, ושל חקר האושר, והיא שגם בתקופה מורכבת זו נטפח ונשקיע במערכות יחסים שחשובות לנו. גם אם זה בשיטה הזמנית החדשה. אם סבתא שלי בגיל 91 למדה להתחבר לזום ולווידאו של הווטסאפ, כולנו יכולים. בעת שאספתי את בתי מהגן, היא ראתה את הירח באור יום ושאלה אותי: "אמא, איך יכול להיות שאני רואה את הירח ועכשיו אור ויום ולא לילה?" השבתי לה: "איך באמת זה יכול להיות?" (זוכרים, אנחנו לא נדרשים להיות קונקרטיים ופרקטיים בשיח דמיון עם הילדים שלנו, והיא לא ציפתה לתשובה פיזיקלית). ואז היא השיבה: "אה, הבנתי. הירח לא רוצה להיות כל הזמן לבד. הוא התגעגע לשמש ורצה להיות איתה קצת באור של היום". זו האחריות שלנו להפוך רגע "שגרתי" לבלתי רגיל.
בתקופה הנוכחית אנו חווים שינויים מאסיביים בשגרת חיינו, המפגישה את כולנו עם מגוון רחב של אתגרים, פחדים ובדידות. בעוד אין לנו שליטה על המועד שבו התקופה הזו תגיע לסיום, יש לנו יכולת להשפיע כיצד היא תיראה. תקוותי היא שדרך קריאת הכתבה הזו נחשוב איך אנחנו יכולים דווקא בימים הללו להכניס סיפוק ומשמעות לשגרה החדשה של חיינו, בתקווה שכשזו תחלוף, נישאר גרסה טובה ומאושרת יותר של עצמנו.
ד"ר מיכל פז־שמעוני פסיכולוגית ארגונית חברתית, המרכז הבינתחומי הרצליה