שאלה של חינוך

פעם בכלל לא ידעתי שצמים בעשרה בטבת.

בבית הספר שבו למדתי בתל אביב עשרה בטבת דווקא סומן בלוח השנה כמועד חשוב, היה אפילו טקס באודיטוריום: חגגנו יום הולדת לביאליק. עד היום הפרט הזה עוזר לי במשחקי טריוויה. כשבגרתי, סגרתי מעגל כשנתקלתי גם בתאריך מותו: כ"א בתמוז (קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה - את השורה הזאת הספיק לכתוב בכל זאת).

אבל למרות האהבה למשורר הלאומי, י' בטבת זה חתיכת תאריך מסיבות אחרות ועם תפקידים אחרים בעיקר. הראשון - לזכור שבעשרה בטבת החל המצור על ירושלים, מצור שבישר על שנה וחצי איומות, שהביאו לבסוף לנפילת חומות העיר, לקרבות קשים ולחורבן בית המקדש. ותפקיד שני - יום הקדיש הכללי לזכר נפטרים ונרצחים שמקום קבורתם לא נודע ולזכר קורבנות השואה.

כל אחד מתפקידיו של היום הזה עצוב, מפלח לב ומוציא את התיאבון.

בוקר באולפנה

לקראת המועד הוזמנתי לדבר בפני בנות אולפנת נווה חנה בגוש עציון. הרכזת אמרה שהשמיניסטיות הכינו טקס, ומייד אחריו - ההרצאה שלי. הגעתי מוקדם והרווחתי את אחד הטקסים המרגשים והמפעימים. ציר זמן מצומצם על בריסטולים שחורים קישט את הבמה המינימליסטית: 588 לפני הספירה - השנה שבה החל המצור, 1939 - השנה שבה החלה מלחמת העולם השנייה, 1948 - הקמת המדינה, ו־2023 - השנה שבה התרחש טבח שמיני עצרת והחלה המלחמה שעוד לא הוחלט איך יקראו לה, והדיון הזה הוא הסחת דעת מעולה לכך שלא באמת הוחלט מה מטרותיה.

על הקיר - משפט שאנחנו רגילים לשיר בליל הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו... והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". משפט שמתייחס להבטחה של אלוקים להציל אותנו מהצרות שמגיעות תדיר על היהודים, בכל פעם ממקום אחר. כיתות ט'-י"ב באודיטוריום מלא וצוות שלא צריך לדאוג לבעיות משמעת שרו פסוקים שהלחין תושב הגוש רס"מ (מיל') יוסי הרשקוביץ יומיים לפני שנפל בעזה, הקריאו קטעים שכתבו לבד וחיברו בין האתגרים הקיומיים מלפני אלפיים שנה לאלה מלפני 80 שנה, לפני 75 ולפני חודשיים. היו בטקס הזה אמת ואמונה בהירות כמו טוב ורע. אמת ואמונה בלי תחכום, כאלה שפוגשים בשיח הציבורי בעיקר בכתבות מהשטח שאין בהן פרשנות, רק את רוח החיילים שנמצאים בשטח, חדורים תחושת שליחות.

צריך הרבה אומץ כדי לחנך ילדים לתודעה היסטורית ולאומית שמסרבת לעצום עיניים, תודעה שיודעת לקשור בין המצור לבין השואה, המדינה והמלחמה. אבל התודעה הזאת הכרחית כדי לקיים כאן את מדינת ישראל. התודעה הזאת הכרחית כדי לעזוב עבודה, פרנסה, בית וילדים ולצאת לעזה. המדינה מוכרחה ילדים כאלה ומוסדות חינוך כאלה כדי להתקיים. הורים שבוחרים לחנך דור כה מעורב ומודע יודעים שבבוא העת החינוך שלהם יבוא לידי ביטוי, והם יהיו עלולים לשלם מחיר כבד. זאת אחריות גדולה מאוד.

צהריים בישיבה

לא הרחק משם, באפרת, התקיימה בצהריים שיחה עם צביקה מור שבנו, איתן, חטוף בעזה. הוא הוזמן לחזק את כיתות ט'-י"ב בישיבה התיכונית נווה שמואל, ששכלה שבעה מבוגריה בקרבות ברצועה. צביקה הוא איש חינוך בעצמו בישיבה אחרת, הישיבה התיכונית בקריית ארבע, ששכלה אף היא שבעה מבוגריה רק במלחמה הנוכחית. הוא פותח בדברים פשוטים על איתן ומספר שהוא ילד טוב ששוכר דירה בנחלאות עם שותפים, ותמיד כשמגיע הביתה לשבת דבר ראשון שולח את ההורים לשנ"צ, בודק מה הם עוד לא הספיקו לבשל ומתקתק את הסירים שצריך עד הדלקת נרות; שהוא עושה צחוקים עם שבעת אחיו, ושבאחת השבתות האחרונות שבהן היה בבית, אחרי הסעודה, ככה עם הפיצוחים, התגלגלה שיחה על עסקת שליט. היה דיון ער ואיתן אמר: "אם אפול בשבי במילואים, לא ארצה שישחררו תמורתי מחבלים ויסכנו אנשים אחרים".

צביקה משתף את הקהל בבית המדרש בפרט המדהים שסיפר עד ראייה: איתן בנו, יחד עם אליקים ליבמן, שהו במסיבת הנובה כמאבטחים. בעזרת טרקטורון שמצאו בשטח עוד לפני התקפת הטבח פינו פצועים כל הבוקר. בצהריים מצאו השניים שתי גופות של נרצחות והחליטו לפנות אותן לבור קרוב, לבל ימצאו אותן המחבלים. עד הראייה שמע שיחה בין השניים לבין כוחות בשטח, שבה ביקשו ליבמן ומור "לפנות את הבנות כדי שלא יקרה כמו לגולדין ולשאול". את הגופה הראשונה הם הצליחו להסוות. כשניסו למנוע את חטיפת הגופה השנייה - נחטפו בעצמם.

"כל לוחם שיצא מהבית והשאיר משפחה מאחור הרים בעצם שלט גדול שכתוב עליו: 'אני אוהב את העם והארץ יותר מאשר את עצמי'. אחרת, למה הוא יצא להילחם? הרי מסוכן בקרב. לפעמים קשה לאנשים מבחוץ להבין, אחרי עשרות שנים של חינוך מערבי אינדיבידואליסטי, איך הלוחמים חושבים על הכלל. גם אני אישית בנושא שלנו מקבל הודעות: 'אתה ויתרת על הבן שלך, אתה לא אוהב את הבן שלך'", הוא אומר ומוסיף לחבק את תמונתו הגדולה של בנו, כפי שהוא עושה מתחילת המפגש. "אבל זה בדיוק מה שהבן שלי היה רוצה שאני אגיד. אני יודע בדיוק מה הוא חושב. איך אני יודע? אני חינכתי אותו.

"משפחות החטופים הן לא הכי מסכנות בעולם. יש משפחות של נרצחים, משפחות של נופלים, משפחות של פצועים, אנחנו נמצאים כולנו במציאות לא פשוטה בכלל. אם נחשוב על טובת הכלל ולא רק על טובתנו הפרטית, נוכל להילחם כמו שצריך ולנצח".