גרוב לחופש הגדול: אנו רגילים להתלונן, אך הקיץ הוא מתנה לדיוק סט הערכים המשפחתי

תנו לי חרוז למילה טבריה. טבריה, העיר, זו שהפכה מושמצת בחודשים האחרונים בגלל חשש לאי־סדרים, להדתה ולכאוס מוניציפלי. זאת שהיתה מושמצת עוד קודם בגלל הפוטנציאל האדיר שפחות הגיע לידי מימוש כשמשווים אותה בעליונות לפאפוס. טבריה, העיר שמחברת יחדיו שאריות מבני בזלת עם שאריות פלאפל, מרכזים מסחריים וחוף עם ספורט ימי מפלסטיק.

יש לכם חרוז? גם יורם טהרלב חיפש. בשירו "בוא ניסע לטבריה" הוא חיבר באופן חופשי ביותר, חרוז שבור:

"בוא ניסע לטבריה

כי אין שום מקום יותר יָ-

פֶה ממנה בעולם

מתחת פני הים".

יצירתי, נכון? אמנות.

טבריה יפה בעיניכם? בעיניי מאוד. שום מריבה פנימית, מוכרים בטיילת שמתעקשים על מזומן בלבד או התפתחות מאוחרת ישנו את דעתי. לשיר של יורם טהרלב יש חלק בזה, חונכתי עליו. ידענו את כל המילים בעל פה. "כל דבר הן ייתכן פה/ הרמב"ם גם הוא שוכן פה/ דון יוסף ודונה גרציה/ באו רק בשביל אמבטיה/ אך קיבלו בריאות וצבע/ וגם הם חתמו פה קבע" (הצעת הגשה: בביצוע חוה אלברשטיין).

אירובי ומורשת קרב

מדי חופש גדול היינו נוסעים - אמא, אבא ושלושה־ארבעה־חמישה־שישה ילדים (עם השנים גדלנו) לחופשה בטבריה. סבתא עשתה השקעה ציונית כשהקימו שם את קלאב הוטל, והשבוע הזה בשנה הפך להיות פנינה משפחתית מרגשת.

מה הפך את טבריה למרגשת עבורי? לא הלובי של המלון, לא הא־ג־דו בבריכה, לא הקרבה לחמת גדר (טוב, זה אולי כן). תמהיל הערכים והטיולים שאפף את החופשה השנתית הזאת העניק לעיר מעמד משפחתי של אחת מארבע ערי הקודש - ממש כמו שהגדירו אותה יהודים מאמצע המאה ה־17. פעם היא הוגדרה קדושה כי עיקר היישוב היהודי שכן גם בה. עבורי הקדושה מתבטאת בשלל דרכים אחרות, אבל המהות - אותה מהות. משהו שמקודש עבורי הוא משהו מיוחד לי. וטבריה מיוחדת לא רק לי.

ההורים שלי ראו בחופש הגדול הזדמנות לחינוך ולהנחלת ערכים. כן, על חשבון ימי חופשה ובלי שהמשק מתאים את עצמו ללו"ז משרד החינוך.

ערכים בקלאב הוטל? נכון. זה התחיל בקלטת השמע (אודיו), שהוכנה במיוחד עבור הטיול המשפחתי. במשפחת קור היה ועדיין יש פלייליסט ייחודי לכל טיול, אירוע ומועד. עם הזמן הקלטות הומרו לתקליטורים, ומשם כל אחד צרב את התוכן על הענן הנכון לו, אך ראשית חוכמה - שירים. היה לנו את האוסף הכפול של שירי ירושלים שנפתח בהקלטה ההיסטורית "כאן תלמיד הר הבית בידינו"; היה אוסף שירים ייחודי לראש השנה, וגם לקט מיוחד לפרשת ויצא.

קלטת "שירי טבריה וכנרת" נפתחה בשיר המרענן של יורם טהרלב וליוותה אותנו בנסיעה מהבית בתל אביב עד לטבריה הגלילית, ועם השנים יצרה אצלנו בילד־אפ, כמו רפלקס מותנה. כדי להיכנס לאווירה, היינו שומעים אותה חודש מראש. גם בנסיעות פנימיות מטבריה לגולן הקלטת היתה מתנגנת.

החופשה הצפונית כללה ביקורים באתרי מורשת קרב אזוריים, שעזרו לנו להבין שאנשים נלחמו עבור החופשה השנתית שלנו בקלאב הוטל. כשנסענו על גשר אריק, או כשביקרנו בקיבוץ גדות, הפנמנו שהנופש לא מובן מאליו. בתל פאחר ובעמק הבכא אכלנו ארטיקים, לבושים בבגדי ים שטרם התייבשו מהלונה־גל, ובו בזמן הצדענו לנופלים ואמרנו תודה. תודה שבזכותכם יש מסלול אבובים שווה, תודה שבזכותכם אנחנו עושים אירובי בבריכה בבוקר כי התותחים על ההר מאיימים על דמשק, תודה על מגע רותח של אבני בזלת בקצות האצבעות.

קלטת שירי טבריה וכנרת חשפה אותנו למידע היסטורי ולאנשים שפעלו בה, שטחה בפנינו את קורות טבריה מאז מלחמת ששת הימים וחיברה אותנו למורשת - בכיף. את המטען המוזיקלי ישראלי הזה הנחלנו גם לילדינו בעזרת אותן קלטות ואותו להט.

סטורי בקיבוץ גדות

בני הבכור יצא השבוע לרגילה מהצבא. אמר שהוא עם חברים בטיול, ידעתי שבאזור הגולן. אימהות בימינו לא שואלות שאלות כדי לא לשמוע תשובות. אימהות בימינו יודעות שעדיף לשתוק, כי במוקדם או במאוחר הרשתות החברתיות יחשפו את האמת... והנה - בצהרי היום קפץ לי באינסטגרם הסטורי של הילד.

תחת הכותרת "איך אני גאה עכשיו בחינוך שקיבלתי בבית" סיפר הינוקא (מפקד קשוח) איך הם נזרקו בלילה באיזה חוף, ואיך למחרת חיפשו מכולת קרובה. "נכנסנו למכולת ושאלתי את הקופאית: תגידי, באיזה קיבוץ אנחנו? הקופאית ענתה: פה זה קיבוץ גדות. ישר התחלתי לשיר 'ילדה בגדות יצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק'". ואז, מספר בכורי, נשים מבוגרות ליד מקרר החלב הצטרפו לשיר, ילדים קטנים שחזרו מקייטנה הצטרפו, וכל המכולת זימרה יחדיו "אמא היה לנו בית ירוק עם אבא ובובה ושסק, הבית איננו ואבא רחוק, בתי את בוכה או צוחקת". "וכשסיימנו לשיר אישה אחת אמרה: תדע לך שזה נכתב עלי. והקופאית שאלה: מה זה, מאיפה אתה? איך אתה מכיר את השיר הזה?"

אנחנו רגילים להתלונן על החופש הגדול, ולקטר על המורים ועל רמת החינוך והידע המוקנים לילדינו. החופש הגדול הוא מתנה לדיוק סט הערכים המשפחתי, צוהר להנחלה בלתי אמצעית והזדמנות פז לחנך את הילדים, ליהנות איתם וליצור ביחד תשתית, שאם התמהיל בה נכון - תשמש גם את הדורות הבאים.