קצת נדוש לחזור על האמירה המיוחסת לאיינשטיין, שחזרה שוב ושוב על אותה פעולה תוך תקווה שהתוצאה תשתנה משולה לטירוף, אך לא ניתן להימנע מכך. שנים שאני חוזר וכותב – הפתרון מול חמאס הוא אחד, שאין דרך אחרת לעצור את התופת ההולכת ומתממשת לנגד עינינו כל כמה חודשים.
אחסוך לכם את הציפייה ואומר לכם כך – ישראל תתקוף בעוצמה רבה מאוד, התקיפות יהיו עוצמתיות יותר ומדויקות יותר, אך חמאס ימשיך וישגר רחוק יותר והרבה יותר. המשוואה הרגילה מיושמת ותיושם גם הפעם – בשלב מסוים יתרחש משהו שייצר קושי ללגיטימציה שלנו, הלחץ עלינו יגבר ונחפש את הפסקת האש. אם לא היום, מחר, ואם לא מחר, מחרתיים.
ניתן היה לקבל את המשוואה הזו כל עוד ישראל הצליחה להשיג הישגים אסטרטגיים משמעותיים במגננה, ושהעורף המשיך להתנהל תחת אש. אך לא הפעם. המצב בו חמאס מכניס יותר מחצי מדינה למקלטים ואנו מתרגלים לכך אינו סביר, אינו מאוזן ובלתי אפשרי. אם לחיל האוויר יש פתרון – אז למה בדיוק מחכים?
יש רק דרך אחת לשנות את המשוואה - והיא להיכנס בכוחות גדולים לשטח, לכבוש אותו, ולנקות אותו מאויב ומאמצעי לחימה. לבצע את המהלך לפירוז הרצועה, ובדרך למוטט את שלטון הפושעים. לא, אין דרך אחרת. אגב, היום די ברור לי שרובכם מבינים, אבל אולי קשה לעכל. צה"ל יודע לעשות את זה, הוא מוכן, יש לו את מיטב אמצעי הלחימה, מיטב הלוחמים, והם מצוידים ומאומנים כנדרש.
כניסה קרקעית לעזה רבתי תמוטט את הבית על יושביו במלוא מובן המילה, חמאס במצב הזה יעבור למגננה – הוא ינסה לשמור על כוחו, רק שעיקר האנרגיות יופנו לעבר כוחות צה"ל ולא לעבר העורף. הלחץ על העורף יפחת, יידעך ובסוף ייפסק. בחמאס מבינים שאין לנו כוונה לזה, ולכן הם מרשים לעצמם להסלים לרמות שכבר מזמן הן בלתי נסבלות. לו בחמאס היו מעלים על דעתם שכך נפעל, לא היינו במצב הזה.
בימים האלה מנסים להיזכר במלחמת לבנון השנייה. היא נתנה שקט לשנים רבות, אך משתנים רבים השפיעו על השקט הזה, עיקרם הריתוק של חיזבאללה לסוריה עקב התערבותה של איראן במלחמת האזרחים שם. הלקח מלבנון הוא חלקי ולא נכון. לא הפלת מגדלי שכונה א-דחייה בביירות הובילו להרתעה. המצב בסוריה וההבנה של איראן שבפעם הבאה ישראל "תוריד את הכפפות" הם מייצרי ההרתעה.
ולכן, מול עזה צריך לפעול באופן שונה. היה כבר צורך להכין את התשתית לכניסת כוחות מסיביים לעומק השטח, והתמרון הקרקעי כבר מזמן היה צריך לצאת לדרך. אין שום סיבה לא לעשות זאת כבר הלילה. צה"ל כבר שנים מתאמן על המודלים האלו. וכל דקה של המתנה לחיל האוויר שיביא עוד הישג מכרסמת את ההרתעה שלנו, ואת הביטחון של תושבי ישראל, שנלקחו בשבי שלא בטובתם.
החשש מהיום שאחרי הוא מוכר, אך להבנתי כבר מזמן אינו רלוונטי. תמיד יש חשש מפני משהו גרוע יותר ממה שיש כרגע, ואני שואל, מה כבר יכול להיות יותר גרוע מכך שחמאס מסוגל לרתק אותנו עוד יותר מחודש. מה באמת יש להם להפסיד שם כשהם יודעים שאף אחד לא באמת מאיים על השלטון שלהם?
ההחלטה הזו היא החלטה מדינית – הקבינט חייב להנחות את צה"ל לצאת לפעולה שתכליתה מיטוט הארגון. חמאס לא יוכל לעמוד בפני גלי המתקפה הצה"לית, כניסתנו לעומק והגעה למצב של מצור פיזי על שליטי הארגון יכולה להיות מושגת תוך שעות. העמדתם בנקודת חנק אופרטיבית היא מצב שהם לא מוכנים אליו. הם פשוט לא מאמינים שזה עשוי להתחולל. כך, כבר מחר לפנות בוקר אנו יכולים להיות במצב אחר, בו דחפורי ההנדסה וזחלי הטנקים ילחכו את לשכות הנייה וסנוואר. אז תהיה בפניהם 2 חלופות – כניעה מוחלטת או התאבדות. ההשערה שלי שהם יעדיפו לא להתאבד.
במקום זה, צה"ל פועל במדויק אך עוסק בספירת גופות – ככה לא ננצח. השיטה הזו כבר הוכחה בעבר כלא יעילה.
כמטאפורה נכון להיזכר במפקד אוגדה 38 במלחמת ששת הימים. לא אחר מאשר אריאל שרון. לא הפוליטיקאי, הלוחם. כשהגיע למפקדה שלו אלוף פיקוד הדרום, גביש, ותהה מדוע הוא מכין התקפה על מתחמי אוב-עגילה, כאשר הוא צווה להגנה. אמר לו שרון: "כדי להגן אני תוקף". וכשגביש העמיד לטובתו את חיל האוויר, רק שימתין כמה שעות, ענה לו שרון: "הכוחות כבר בדרך, מאוחר מדי".
הקרב הזה, על מתחמי אבו עגילה, נחשב כיום לקרב מופת, הנלמד במכללות צבאיות בכל העולם. ככה צבא צריך להילחם. ולפעמים, כשלמעלה אובדי עצות, החבר'ה בשטח יודעים לתת את הפתרון. חטיבה 7 יכולה להגיע לתוך העיר עזה תוך שעתיים, ולשים את ארגון חמאס במבוכה טוטלית. גולני, אם תיכנס בעקבותיה, תביא את ההישג הנדרש. הנייה וסנוואר כבר לא יהיו שם, הם מזמן יברחו אל אי שם מעבר לים. גזרו ושימרו לפעם הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו