האם "אבירי ההתנתקות" שהצהירו על כך שהיא תשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל לאין ערוך, האמינו שברבות הימים תוקם מדינה נוספת בעולם בשם חמסטאן? יותר מכך, האם הם האמינו שלמדינה החדשה הזו תהיה עיר בירה, בירושלים - לא פחות, לא יותר?
בואו נשים את האמת על השולחן. כפי שזה נראה בימים אלו, הזרוע הצבאית של חמאס השיגה יעד אסטרטגי דרמטי והוא: שליטה בירושלים. ממש כך. כי אחרת, לא ניתן להסביר כיצד זה שבבירתה של מדינת היהודים - זו שאלפיים שנה חלמו יהודי הגולה לחזור אליה, זו שהקרבנו עבורה מחירי דם אסטרונומיים, זו שבה התהלכו מלכי ישראל בהיסטוריה שלנו - בעיר הזו לא ניתן לקיים אירוע צעדה מקושט בדגלי הלאום, כביכול בשל הרגישות הביטחונית, או יותר נכון בשל הפחד מתגובת חמאס.
למען האמת, לא דמיינתי את המצב הזה. לא ניתן להבין, ובטח שלא להעלות על הדעת, שאנו נותנים בידי חמאס את השליטה בעיר, במסגרתה מערכת הביטחון תכתיב לדרג המדיני מה נכון או לא נכון.
עכשיו בואו נדבר קצת על דמוקרטיה. המשטר שבו חרויות הפרט הן מעל הכול, ובוודאי החירות לאזרח לנוע בחופשיות, לא כל שכן בעיר הבירה שלנו, קל וחומר עם דגל ישראל. על זה ניתן להוסיף שנאסר על חברי הפרלמנט, נבחרי העם, לנוע בחופשיות בעיר הבירה. והרי ברור שיהיו מי שיגידו שזו פרובוקציה, שזה "מחמם" או "מצית" את השטח. ומכאן שוב מתחייבת השאלה – האם ירושלים בידנו? ומעבר לכך, איזו מין דמוקרטיה היא זו?
ממשלת ישראל איבדה את הריבונות
הטענה כאילו מצעד הדגלים ותנועת חברי הכנסת היא מעין "סכנה לציבור", מגוחכת פי כמה כאשר בכל ערב ובכל סוף שבוע בשנה החולפת, בשיאה של מגיפה קטלנית, ניתן היה למחות באלפים אל מול מעון ראש הממשלה בבלפור. חירות הפרט בארצנו, כך מתברר, מותנית בהקשר ואולי אף יותר מכך - בהקשר הפוליטי.
מכאן, שההחלטה לא לקיים את מצעד הדגלים לבקשת המארגנים, ובהמשך לכך למנוע את תנועת חברי הכנסת בעיר העתיקה, אינה דמוקרטית בעליל. יותר מזה, היא מוכתבת באופן מובהק מאיומי חמאס.
החלטות אלה שממשלת ישראל אימצה לנוכח המלצת גורמי הביטחון הן שערורייתיות, ומהוות פגיעה קשה בביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. הן גם מבטאות עובדה מצערת – לא הושגה הרתעה אסטרטגית מול החמאס בתום מבצע "שומר החומות". זו המציאות, ובואו נסכים עליה.
העובדה הזו חייבת להחזיר אותנו לשאלת היסוד של עזה – מדוע לא פעלנו כבר באופן נחרץ על מנת להשמיד את כוחו הצבאי של חמאס? הרי כבר היינו שם, והתכוננו, ולא הלכנו אל היעד המתבקש. וזאת, בשעה שחצי מאוכלוסיית ישראל מצויה תחת אש, בירתנו תחת אש, ושער הכניסה לארץ, נמל התעופה בן גוריון תחת אש. ממשלת ישראל איבדה את הריבונות.
מה נדרש?
ראשית, לא מאוחר מדי. על הממשלה לקבל את ההחלטות הנכונות מתוך צורכי הביטחון הלאומי שלנו - לא היום, לא השבוע ולא השנה, אלא לעתיד של מאות שנים. לימדו אותי שהוויתור של היום הופך להיות הנורמה של מחר. ההתכופפות הזו בפני חמאס פעם אחר פעם הביאה אותנו לנורמה מדאיגה – לא דמוקרטית, ולא ריבונית.
שנית, ולאור העובדה שחמאס הוא הארגון הראשון שהצליח לייצר איום על בירתנו ולהגביל באופן חמור את תנועת אזרחנו, רק מעצימה את המסקנה שאת הארגון הזה צריך למוטט, ואת יכולותיו הצבאיות נדרש להשמיד. מורכב וקשה ככל שזה יהיה, חייב להיות ברור לכל אזרח כאן שהמציאות הזו אינה נסבלת, ויש לפעול במהירות על מנת לשנותה מן היסוד.
* הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור" ו-"האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו