מגיע לנו ימין אחר

ככה זה לא יכול להימשך. לא בזמן מלחמה, לא אף פעם. צריך לבנות מחדש את הייצוג הפוליטי של הימין בישראל. ככה אי אפשר לנצח, להשמיד את האויב ולאחד את העם.

התפיסה השמרנית היא זו שצריכה להוביל את המדינה, אבל כשהנציגים שלה נראים ככה אי אפשר לעשות דבר. לא רפורמה משפטית, לא להגדיל את הצבא כדי להגן על המולדת, לא התיישבות, לא החזרת המשילות וגם לא למשול

בנייה מחדש של המחנה הלאומי זה צורך אסטרטגי כדי לשקם את המדינה והחברה הישראלית. הניסוי של ״הימין המלא״ נכשל. המתקפה שסיכנה את קיומה של ישראל הוכיחה את זה מעל לכל צל של ספק. החולשה שלנו בתוך הבית גרמה לאויב לתקוף. כשאין אחדות יש פירוק. חוסר האמון עכשיו בתוך הבית גורם לנו להיתקע. כל נושא הופך לחוסר הסכמה - מהחטופים ועד ההישגים בעזה.

הצבא מתפקד מעצמו בשטח, והדרג הפוליטי לא תורם דבר - לא מדיניות, לא כיוון, לא טקטיקה. חוץ מוויכוחים פומביים והאשמות כמובן. והכל דרך הודעות סותרות לתקשורת. כך זה נראה כשהעסק לא עובד. כמעט אנרכיה, כולם נגד כולם. שר הביטחון נגד הצבא, שר המשפטים נגד מערכת המשפט, השר לביטחון לאומי שולט על המשטרה והיא לא שולטת על כלום.

כל המערכות האלה צריכות תיקון מיידי, אבל אין מי שיתקן. הן בעסקי הבריחה מאחריות. ומכאן המסקנה - אחרי הבחירות הבאות חייבים ממשלת אחדות ציונית. ערכים משותפים על התיישבות, קליטת עלייה, הגנה על המולדת.

תומכי הקואליציה לשעבר הם נקודת ההכרעה, הגורם הכי חשוב שיקבע את שיקום מדינת ישראל. מה שנמצא כיום בכנסת הוא בדיחה במקרה הטוב ונזק לעתיד המדינה במקרה הרע. לא משנה מידת הפופולריות של נתניהו שבצילו הם חוסים, האמת חייבת להיאמר.

ככל שעובר הזמן מה שמתגלה לעין הם אנשים לא ראויים, מסואבים, רקובים, שלא אכפת להם מכלום. נכון, לא כולם, לא באותו אופן, אבל זה הקול ששולט.

מאז שהתחילה המלחמה אני בוחר ככל הניתן להתעלם. כותב אבל לא קורא עיתונים, מקפיד לא לראות חדשות - למעט כתבות על נופלים - ולא מתעניין. אני לא מבקר בכנסת במתכוון, גם כשמבקשים ממני. תחושת מיאוס. בעיניי כולם צריכים ללכת הביתה. הם נעלמו בחודשים הראשונים למלחמה, ומאז מי שמוביל זה העם בשוחות. מי שנמצא בשטח.

לאחרונה אני לא מצליח להתעלם יותר. הפער בין מה שאני מכיר ורואה במילואים לבין מה שמתרחש שם כואב בי. גבורה עילאית של עם ישראל בשדה הקרב, מסירות שאין כמוה. אין שום אפשרות מבחינתי לקבל את זה שהייצוג שלהם בכנסת ייראה כך: שכל מה שיצא זה ההפך הגמור.

לא מוכן לשמוע ״אבל השמאל״, "אבל ההם". זה נכון שיש מספיק דוגמאות לריקבון שם, זה נכון שכל המערכת חולה, אבל זה לא תירוץ. מי שבשלטון, והיה בשלטון בשנת המחדל הכי גדול שהיה פה, לא יכול להטריל את המדינה. בטח לא עכשיו.

אסור שגלית דיסטל ואמסלם יהיו "הימין", שגולדקנופף ופינדרוס יהיו ״הימין״, שעמדות שמרניות זה טלי גוטליב וניסים ואטורי. כך מעוותים מציאות, מנציחים כישלון.

אי אפשר אחרת בפוליטיקה? זו רק טענת הקונספציה. מפלגת שלטון לא צריכה להיראות כך. זו לא דרך הטבע או גזירת גורל. היחס לפוליטיקאים כאל ליצנים שלא צריכים להוביל תהליכים הוא חלק מהמחדל שהוביל אותנו ל־7 באוקטובר. כמו קונספציית ההכלה של חמאס, הצבא הקטן והחכם, או השקר רב השנים שאין צורך בגיוס חרדים.

התפיסה השמרנית היא זו שצריכה להוביל את המדינה, אבל כשהנציגים שלה נראים ככה אי אפשר לעשות דבר. לא רפורמה משפטית, לא להגדיל את הצבא כדי להגן על המולדת, לא התיישבות, לא החזרת המשילות וגם לא למשול. תראו את מבחן התוצאה.

מפלגת השלטון חייבת להיות כזו שיודעת להגיד מי אנחנו ולא רק ״נגד מי אנחנו״. להוביל, להנהיג, לשמש דוגמה אישית. לא הגיוני שמשפחתו של ראש ממשלה יורדת מהארץ לחודשים במקום לשמש דוגמה אישית ולהתגייס.

לא ששרים וחברי כנסת יתעסקו בעצמם וברשתות שלהם במקום במלחמה. לא העסקה של חברים ותשלום פיקטיבי, או קריאות לאנרכיה.

לא סביר שיברחו ממשפחות שכולות, מהתמודדות עם משפחות חטופים, לא הגיוני שרובם בורחים מאזורי הקרבות כבר שנה ושלושה חודשים, מפחדים מתמונות גרועות.

מפחדים ממוסדות המדינה, מהאליטות, מהשמאלנים, מהשופטים, מהקצינים, מלעסוק בנופלים או לבקר את אלפי הפצועים. כל היום עסוקים ב"אויבים מבית״ במקום באויבים מבחוץ, כי לא נמצאים בשדה הקרב.

כדי לשקם את המדינה צריך הנהגה, לא כבשים.

לא תהיה עוד הזדמנות כזאת לתקן עיוותים של שנים. הם מכשול, מפריעים למדינה לפרוח. זה לא ימין, ונגמרו הימים שאפשר להתעלם כי יש דברים חשובים יותר. יש לכולנו אחריות שהתקווה תנצח.

אין תירוצים להשתמטות

אסור שחוק ההשתמטות יעבור. זו פגיעה מורלית עצומה בכוחות שנלחמים ובבני משפחותיהם. כולנו משרתים מתוך גאווה גדולה ותחושת שליחות, אבל יש שחיקה ויש סיכון חיים, משפחות שלא ישנות בלילה ומחיר בלתי נתפס.

אנחנו משרתים מתוך תחושת ערבות הדדית ואחריות. מדינת ישראל צריכה עוד חיילים ולהגדיל את הצבא, נקודה. כשממשלה פועלת הפוך מהצורך ומהערכים - זה מסר שמייצר נזק עצום. אי אפשר לקבל את זה, אין תירוץ.

פינה טובה: רפי וייס, חבר מהמושב, שירת במילואים לצידו של סעדיה דרעי ז"ל. השבוע יצאו חבריו מחטיבת אלכסנדרוני למבצע גיוס כדי לדאוג למשפחתו. כך רפי כתב: "אנחנו, לוחמי אלכסנדרוני - מתגייסים למשימה נוספת, אולי החשובה ביותר שלנו. דאגה למשפחה של סעדיה.

"רחלי אשתו, בשיא השבר, יום אחרי השבעה, גילתה שהיא בהיריון. מתנה מדהימה שסעדיה השאיר לה. יחד עם ילדיהם הקטנים, הללי בת ה־3 וינון שאול בן השנה וחצי, היא מתמודדת תוך כדי היותה בהיריון, לבד, בלב שבור עם עולם שהתהפך וכאב שאין לו מילים. לחמנו יחד בעזה, בלבנון ובצפון - כתף אל כתף, אחים לנשק. בשדה הקרב תמיד ידענו: יש חוזה בלתי כתוב בין לוחמים. החוזה הזה נמשך גם מעבר לשדה הקרב. זו חובתנו. סעדיה לא היה רק לוחם. הוא היה תלמיד חכם, איש תורה, לומד לרבנות ואב למופת. התמונה שלו לומד גמרא באמצע פעילות צבאית הפכה לסמל של רוח שליחות, מסירות ואמונה.

"עכשיו תורנו לעמוד במשימה. רגע לפני הכניסה לעזה, סעדיה ביקש בקשה אחרונה: 'תדאגו לאשתי ולילדים'. אנחנו מתכוונים לרכוש עבורם בית ולדאוג להם לעתיד יציב ולחיים עם תחושה של ביטחון".

חפשו בגוגל: "דואגים למשפחה של סעדיה".