הבלוף של מלחמת ג'נין

מי שרוצה דוגמה חיה לאיך מרמים את הציבור הישראלי, שיתעמק במה שמוצג בתקשורת כמלחמה שמנהלת הרשות הפלשתינית נגד הטרור בג'נין. כי בעוד כתבים ופרשנים, בארץ ובעולם, טוענים כי הגענו לחזון אחרית ימי אוסלו - הרשות נגד הטרוריסטים - האמת שונה לחלוטין. מדובר במלחמת כנופיות בין חמושי אבו מאזן לחמושי מחנה ג'נין, שצצה על רקע של חיכוכי כבוד ותסתיים בקול ענות חלושה.

צה"ל אמנם מנהל מלחמה נחושה יותר בטרור מאז תחילת המלחמה, אבל הוא עדיין לא קיבל פקודה לשנות מדיניות מהיסוד כדי לעקור את הטרור מהשורש. את זה ממשלת הימין החזק של נתניהו לא נותנת הוראה לבצע

אל דאגה, האיום הביטחוני הכבד שנשקף מגייסות הטרור שזוממים לחסל אותנו יישאר בעינו גם אחרי ששני הצדדים בג'נין יפסיקו לירות זה על זה. ואגב, חשוב לשים לב שאנשי רמאללה משתמשים בסכסוך המקומי האקראי הזה כדי להתחנף לממשל האמריקני הנכנס, שממנו הם חוששים מאוד. צה"ל וממשלת ישראל משתפים איתם פעולה, משום מה, וביחד עובדים עלינו בעיניים.

הכל החל לפני כחודשיים, כאשר חיילים של אבו מאזן בג'נין עצרו במקרה פעיל של הג'יהאד האסאלמי - אברהים טובאסי שמו. איתו היו 50 אלף דולר, שהיו מיועדים למשפחות של "שאהידים" - מחבלים מחוסלים. חברי כנופיית הרשות הרביצו לטובאסי, שלחו אותו לבית חולים ולקחו את הכסף. בתגובה השתלטו מחבלים ממחנה ג'נין על שני טנדרים של הרשות, עיטרו אותם בדגלי חמאס והג'יהאד, וערכו מצעד מצולם ברחובות המחנה בדרישה לשחרר את טובאסי ואת הכסף. בד בבד הם החלו לירות לעבר המוקטעה, בניין הממשל של ג'נין, והשליכו מטענים לכיוון חיילים של הרש"פ. 

מכאן החל הכל. הסרטון המתריס שהפיקו חמושי המחנה, רוכבים על הטנדרים של הרשות, פגע במה שבאמת חשוב ברמאללה - הכבוד. החמושים צחקו על אבו מאזן ואנשיו, ואלו בתגובה החלו לדרוש את הסגרת המצולמים בסרטון והחזרת הטנדרים. בהמשך הטילו כתר על מחנה הפליטים ג'נין, הציבו צלפים וכוחות בשני בתי החולים הסמוכים, פינו  מחלקות אשפוז שלמות. הם לא העזו להיכנס למחנה עצמו אבל סגרו מים וחשמל, באופן שהיה גורם לתקשורת העולמית ולבית הלבן של ביידן להשתולל אילו מדובר היה בפעולה שלנו.

בד בבד, בחילופי האש בין הצדדים נהרגו כשישה מכל צד, אבל השיא הגיע כשביום ראשון נורתה למוות בפתח הבית שלה שאדה אסבה, עיתונאית מקומית. החמושים ותומכיהם בערוץ "אל־ג'זירה" טוענים שחיילי אבו מאזן ירו בה, אבל בניגוד לטלטלה העולמית שהתרחשה כאשר נורתה כתבת אל־ג'זירה שירין אבו עאקלה, העולם לא ממש מתעניין. ככה זה כשערבים הורגים ערבים ואי אפשר להאשים את היהודים. 

כל השבוע התקיימו מגעים בין נציגי הרשות לחמושי מחנה ג'נין בניסיון למצא נתיב ירידה משותפת מהעץ. הרשות דרשה החזרת הטנדרים והסגרת המצטלמים, החמושים הסכימו להסגיר את עצמם אבל בתנאי שיגייסו אותם לרשימת מקבלי המשכורות של אבו מאזן. אין ולא היה בסיפור הזה שמץ ניסיון לעקור את הטרור או לפגוע במי שמאיימים על ישראל. להפך, בראיונות בערבית חזרו דוברי הרשות על אמירות שהם "מכבדים את הנשק של ההתנגדות - נשק של כבוד", והדגישו: "אנחנו לא נגד ההתנגדות", אנחנו רק פועלים נגד מפירי חוק שהם שכירי חרב של איראן. "ההתנגדות", להזכיר, היא הגדרת מלחמת הטרור נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. פרנסי אבו מאזן עושים הכל כדי להבהיר בערבית שהם לא עומדים בדרכם של הטרוריסטים, רק דורשים שהם לא יביכו את רמאללה.  

באנגלית, בפני עיתונאים זרים, דוברי הרשות מציגים טון שונה לחלוטין. הם מקדמים בברכה מיוחדת עיתונאים אמריקנים שמקורבים לשלטון הנכנס בוושינגטון, מנסים למנף את סכסוך הכנופיות שלהם בג'נין ולהציג אותו כניסיון להשלטת חוק וסדר נגד הטרור. המצוקה והחשש שלהם מטראמפ ברורים, הם גם מקווים להרוויח משהו מנפילת חמאס בעזה - להשתלב בשלטון, אולי לשלוט במעיין הזהב של מעבר רפיח.   

בד בבד, כיוון שלא באמת מדובר במאבק במחבלים, המערכה לא גולשת מג'נין לריכוזי הטרור הגדולים האחרים בשומרון. היא לא מגיעה לטובאס, לא לטולכרם ולמחנות הפליטים שלה. שם ממשיכים מחבלים לעשות רונדלים בג'יפי סוזוקי גנובים ולהוציא פיגועים ללא מפריע.

ואיפה ישראל וצה"ל בתמונה הזו? שאלה טובה. צה"ל אמנם מנהל מלחמה נחושה יותר בטרור מאז תחילת המלחמה, אבל הוא עדיין לא קיבל פקודה לשנות מדיניות מהיסוד. במיוחד לא הונחה להשתלט על מחנות ג'נין, טולכרם, טובאס ודומיהם ולשבת בהם, כדי לעקור את יבלית הטרור מהשורש. את זה ממשלת הימין החזק של בנימין נתניהו לא נותנת הוראה לבצע.

הכישלון של גלנט

היו לו כל הכלים להנחיל שינוי יסודי בעיוות ובקונספציה שמכים בנו יותר מ־30 שנה. דווקא כמי שהיה כמעט רמטכ"ל, יואב גלנט אמור היה להוביל את השינוי שנדרש כדי לנתב את ספינת מדינת ישראל אל מחוץ למסלול ההתרסקות, שאליו הוכנסה לפני יותר מדור. אבל גלנט החמיץ לחלוטין. הוא התמכר לסביבת הגידול שלו - מערכת הביטחון, ששבויה בדיסקט שגוי, התמסר לליטופי התקשורת והתפתה לחיבוקי הממשל האמריקני העוין.

לו היה בו משהו אותנטי ומקורי, היה יואב גלנט, מייד עם כניסתו לתפקיד, מנצל את הניסיון והכישורים שלו כדי לאתגר את המערכת. לדרוש חשיבה מחודשת, לטלטל ולשים קץ לעיוורון. לו היה נוהג כך, ייתכן שהיה עוקר את כשל המחשבה והראייה בצבא ובשב"כ, ומונע גם את 7 באוקטובר.

אבל גלנט התמסר לחלוטין לשדה המגנטי של הדעה המקובלת במערכת הביטחונית, והמשיך כך גם לאחר פרוץ המלחמה. גם אז היה בכוחו להוביל את המטכ"ל לניהול מלחמה כראוי, על פי העקרונות שלומדים בכל בית ספר לקצינים. לפרוץ בבליץ, לכתר את הרצועה גם מדרום, לחנוק את האויב במקום לפטם אותו. לסגור את הסיפור בשלושה חודשים, כולל חילוץ החטופים החיים והמתים. נכון שהוא הציע לתקוף מיידית בצפון, אבל בדרום ובהמשך גם בלבנון יישר גלנט קו עם מדיניות המריחה, הדשדוש ואי־ההכרעה. מוביל את ההתנהלות שבגללה עד היום לא ניצחנו, למרות שיש לנו כל הכלים לניצחון.

לו היה בו משהו אותנטי ומקורי, היה יואב גלנט, מייד עם כניסתו לתפקיד, מנצל את הניסיון והכישורים שלו כדי לאתגר את המערכת. לו היה נוהג כך, ייתכן שהיה עוקר את כשל המחשבה בצבא ובשב"כ, ומונע גם את 7 באוקטובר

בד בבד, במקום שיהווה קטר וקטליזטור לניהול מלחמה תוקפנית ואפקטיבית, התמסר גלנט לחיזורים של הממשל בוושינגטון. זה ניצל אותו כדי לתקוע טריז בתוך מערכות הממשל הישראליות ולסרס אותנו. גלנט צודק, כמובן, לגבי גיוס החרדים, אבל לו היה לו שמץ של בשורה, לו היה מוביל את מערכת הביטחון והמדינה במסלול נכון, היה לו סיכוי להצליח גם בשדה הפוליטי. אלמלא נכשל והתבטל בפני הצמרת הביטחונית, היתה לו יכולת לגבש ולהציג עתיד מנהיגותי גם לאחר הדחתו. אבל יואב גלנט החמיץ את כל ההזדמנויות, ולכן יושלך לשולי ההיסטוריה הישראלית לאחר פרישתו.