בניגוד לבליצקריג, קבינט המלחמה המציא שיטה חדשה - השאנטיקריג

צריך לומר את האמת - מכונת המלחמה של מדינת ישראל נעצרה, והיא דורכת במקום. אף שרוב תושבי קווי העימות בצפון ובדרום עדיין עקורים, אף שחיילי צה"ל נלחמים בעוז, אף שאנחנו קוברים את הטובים שבינינו - צה"ל לא מתקדם. לא נעצרנו מכיוון שאין לנו כוח או כי חסרה לנו מוטיבציה. להפך - סוף־סוף, אחרי עשרות שנים, החיילים ורוב חלקי העם חדורי רוח אדירה ודורשים לשעוט קדימה, אבל המנהיגים משותקים ואובדי עצות.

בהובלת מה שמכונה "קבינט המלחמה" הם המציאו תורת מלחמה חדשה: שאנטיקריג - מלחמת בזבוז זמן והתקדמות מינימלית, אי־הכרעת האויב, ויתור על קלפים אסטרטגיים וקשירת ידיים לכוחות עד כדי סיכון חייהם, שלא לדבר על החייאת האויב בכל פעם מחדש. אין לתורה הזו תקדים היסטורי, כי אין בה שום היגיון ותבונה. למעשה, היא לא פחות ממתכון לתבוסה.

השאנטיקריג היא היפוכה של הבליצקריג - תורת לחימה שנועדה להכריע את האויב במהירות ובאפקטיביות, לתקוף ולחדור, לכתר ולנצח. הבליצקריג יושמה אמנם בידי הצבא הגרמני בתחילת מלחמת העולם השנייה, אבל ימיה כימי ההיסטוריה. אלכסנדר מוקדון מוטט באמצעותה את ממלכת פרס האדירה במאה הרביעית לפנה"ס. אמנם היו מצביאים שניהלו מערכות מוצלחות של נסיגה והשהיה, כמו פאביוס מקסימוס הרומי, שתמרן מול הצבא העדיף של חניבעל - אבל מהלכים כאלו תמיד נבעו מחולשה ומנחיתות, ההפך מהעדיפות הברורה שיש לצה"ל.

פעם, ישראל היתה אלופה בבליצקריג - בקדש, בששת הימים, גם בחציית התעלה ביום כיפור. אבל לפני עשרות שנים איבדנו את זה. הפעם - מלכתחילה נמנענו מלכתר את דרום הרצועה במקביל לתקיפה בצפונה, וגם אחרי שירדנו באיחור דרומה נעצרנו בגבול חאן יונס, מנסים לצוד את כל יתושי חמאס שבסביבה במקום לחנוק ולמוטט את עמוד השדרה של האויב. אנחנו שוב מנהלים קרבות מדממים בסמטאות זייתון בגלל קשירת הידיים שגזרנו על עצמנו, במקום להרוס את הבתים ולמנוע מלכודות קטלניות, כמו זו של השבוע.

מלכתחילה היה הכרח לפעול הפוך - בבליצקריג, כולל השתלטות על רפיח ועל גבול מצרים. היינו חייבים לפעול מהר ובעוצמה, גם בהתחשב באילוצי תת־הקרקע. ומי שצעד במנהרות של רפיח, גם בתוך תאי הכליאה, מספר שצה"ל ידע כי מוחזקים שם חטופים, אבל נאסר עליו לתקוף, בניגוד לעקרונות ההכרעה והניצחון.

דין וחשבון בצפון

הגיע גם הזמן לתת לעצמנו דין וחשבון לגבי הצפון, ולהבין שאנחנו מובסים בכל יום שבו האויב ממשיך להפקיע מאיתנו חבל ארץ כזה. יותר מ־100 אלף איש עקורים כבר חמישה חודשים, ללא אור בקצה הטיל. אנחנו מנהלים חילופי מהלומות ג'נטלמניים עם חיזבאללה ומחילים כללי משחק מסורסים, בעוד יישובי הצפון שוממים.

איזו מדינה לא היתה מנצלת את מלוא כוחה כדי לפגוע מהר בנקודות החולשה של האויב, כולל הסביבה האזרחית שבה הוא מקנן? הרי נכנסנו ללבנון במלחמת לבנון הראשונה על הרבה פחות מכך, וגם שם היה אויב חזק - צבא סורי עם יחידות קומנדו ויכולות משמעותיות, לצד גייסות של אש"ף.

אכן, יש אתגרים בניהול שתי זירות במקביל, אבל גם כדי לרכז כוחות שמתאימים לריסוק חיזבאללה היה צורך להפסיק מזמן את השאנטי העזתי ולהכריע. אלא שיושב לו קבינט המלחמה, על שני הרמטכ"לים שבו, ומתנהל בניחותא, כיאה לסמל המסחרי של בני גנץ לאורך הקריירה הצבאית שלו. רק שמלחמה לא ניתן לנהל בניחותא - רצוי בבליצקריג.

גנץ הכריז השבוע שאם לא תהיה עסקה עד רמדאן - נתקוף ברפיח. מה הקשר, לעזאזל? למה לא תקפנו עד עכשיו? וכן, ישנו גם החשש מפני פגיעה בחטופים, אבל תארו לעצמכם מה היה קורה לו היינו מאגפים וחונקים את חמאס בבליצקריג כבר לפני חודשים - גם פרשת החטופים היתה מסתיימת.

בקרוב יתחילו להישאל שאלות לגבי המחיר שאנחנו משלמים בכל יום, ועלולה להתקבע תחושה שאנחנו לא מסוגלים להכריע את האויב. אבל האמת פשוט הפוכה: צה"ל והעם יכולים גם יכולים, רק שהמנהיגים שלנו, מכל חלקי קבינט המלחמה, כנראה לא.

סכנה לבירת העם היהודי

תוצאות הבחירות בירושלים צריכות להדיר שינה מעיני כל יהודי ציוני. בגללן בירת ישראל עלולה להפסיק להיות אחת מהערים היפות והמעניינות בעולם, מטרופולין מגוונת ומרתקת, ולהפוך לעיר חשוכה, ענייה, מדולדלת ונצלנית. נכון, הציבור הציוני בעיר, החילוני והדתי, הפיל את זה על עצמו ועל כולנו כשלא התייצב בקלפיות, בניגוד לחרדים, אבל איוולתו הפוליטית לא אמורה לרסק את הבירה. מה גם שעומדות לזכותו נסיבות מקילות - יש לו מלחמה על הראש, בניגוד לשכניו החרדים.

הסכנה שירושלים תיפול לתהום החשיכה לא נעוצה במשה ליאון. למעשה, חלק מהשאננות של הלא־חרדים נובע מהעובדה שליאון הוא באמת ראש עיר טוב, ששואף למנוע את נפילת העיר. ייתכן שבגלל ההצלחה של ליאון, הבוחרים הציונים לא הבינו את גודל הסכנה ולא הזדעקו לקלפיות. כי הבעיה נעוצה במועצת העיר, שאם תישלט בידי החרדים - עלולה לחסל את ירושלים כפי שאנחנו מכירים ואוהבים אותה.

רוב חרדי־חרד"לי במועצה, לצד הכרת התודה שחייב ליאון לגפני ולדרעי, עלולים להאיץ את תהליך הזחילה החרדית לשכונות הכלליות. עוד בית ספר חרדי, עוד מקווה, עוד כולל שהעירייה מקצה - והשכונה משנה את צביונה לעד.

בד בבד, אם לאוכלוסייה החילונית והמסורתית לא יהיה מה לעשות בעיר בשבת ובימות החול, אם לציבור הדתי הנאור לא יהיה במה להתעניין בעיר, הם לא יישארו בה. בלעדיהם, עיר ציון לא תישאר מרכז אוניברסיטאי, שלטוני, תרבותי ואבן שואבת לצעירים, לסטודנטים ולאמנים. בלעדיהם לא יישאר בעיר ציבור יצרני, שמשלם את הארנונה עבור כל האוכלוסייה, וגם מקים מפעלים ומקומות עבודה, תיאטראות ומסעדות - מפיח חיים.

עסקני החרדים, בשיתוף עם מיעוט חרד"לי קיצוני, מנסים כל העת לחנוק כל פעילות במרחב הציבורי בשבתות, כמו למשל במתחם התחנה. עד עכשיו נכנע להם משה ליאון באופן חלקי, כשבתי המשפט עמדו לצד התבונה והושיעו.

אבל עם רוב חרדי במועצת העיר זה עלול להיות הסוף. לא די שהציבור הכללי, שעובד ומתפרנס, ימשיך לממן בתשלומי ארנונה גבוהים את רוב החרדים שנהנים מפטור - הוא גם יהיה נתון לדיכוי שיטתי שימנע ממנו לחיות לפי דרכו. התוצאה תהיה עזיבה מאסיבית של הציבור הציוני והמשרת והפקרת ירושלים לניוון ולחשיכה.

אולי הגיע הזמן לתת אוטונומיה לשכונות, שתאפשר לכל רובע לקבוע את אורח חייו וליהנות באופן מלא מכספי הארנונה שלו עצמו. כי ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה, והאופי העתידי שלה יסמן כיוון למדינה כולה, שלא לומר יקבע גורלות.