היום ה־50 למלחמה היה זיקוק של מה שעובר עלינו מאז 7 באוקטובר: הזעם, הכאב, התסכול, חוסר האונים והתקווה. הזעם על מה שקרה לנו ועל מה שקורה לנו. הכאב על אלה ששילמו ומשלמים את המחיר היקר מכל. התסכול וחוסר האונים על כך שאנחנו לא שולטים לגמרי בגורלנו, אלא שמישהו אחר משחק בנו באופן שטני. והתקווה שבכל זאת יהיה טוב: שהחטופים ישובו הביתה, שצה"ל ינצח וחמאס יובס, ושאולי מכל הרע הזה יצמח מתישהו משהו יותר טוב.
מי שחשב שחמאס ישחק לפי הכללים - לא חי כאן. חמאס יתמרן ככל יכולתו כדי להשיג את היעד העיקרי שלו: הארכת ההפוגה, בתקווה להפסיק את המלחמה - ועל הדרך גם לאמלל עוד יותר את החברה הישראלית. זה דורש מכולנו עצבים מברזל, בידיעה שמה שקרה אתמול היה רק סיבוב אחד מבין מי־יודע־כמה שיחיא סינוואר ינסה לעשות עלינו.
לישראל היו שלוש דרכים להתמודד עם הסיטואציה (הצפויה) שנוצרה. האחת - לפוצץ הכל, ולשוב כבר בבוקר למערכה בהיקף מלא בכל רחבי הרצועה. היתרון: חמאס יידחק שוב לפינה. החיסרון: אין לדעת אם ומתי תושג שוב עסקה שתשיב חטופים הביתה.
הדרך השנייה היתה לפוצץ את העסקה מבלי לשוב מיידית ללחימה. להודיע למתווכים שההסכמות בטלות נכון לרגע זה, ושיש לחמאס זמן נקוב לשחרר את החטופים לפי הרשימות שנקבעו, אחרת הלחימה תחודש לאלתר. היתרון: לחץ על חמאס, עם אולטימטום ברור. החיסרון: קווים אדומים זה משהו שממשלת ישראל לא נוטה לעמוד בו, בטח כשמנגד נמצאים חטופים בהישג יד.
הדרך השלישית היתה לבלוע את הרוק, ולחפש פתרון נקודתי למשבר שיחזיר את העסקה למסלול. היתרון: זה מגדיל את הסיכוי שהחטופים ישובו הביתה, גם אם באיחור. החיסרון: חמאס יבין שהוא יכול לשחק בנו, ויעלה בכל יום טיעונים חדשים שיידחו את מימוש ההסכמות.
כדי שישראל תקום מהמכה, עליה לא רק לנצח את חמאס, אלא גם להתעלות על הפוליטיקה העלובה שמנהלת אותה, ולהצמיח מתוכה משהו ראוי יותר שייתן פתרונות ותקווה
ישראל בחרה באופציה השלישית. היא פעלה מהראש ולא מהבטן, ותיעדפה את השבת החטופים על הכבוד. עם כל הכעס המוצדק והידיעה שסינוואר שוב מהתל בנו, המשימה העיקרית כרגע היא להחזיר כמה שיותר חטופים לישראל - אם אפשר אז את כולם, גם אם זה ייקח שבועות - ואחר כך להתפנות לחידוש המערכה נגד חמאס, עד להכרעתו.
ישראל צריכה לחשוב כמו מעצמה. להציב לעצמה יעד, ולחתור אליו תוך הזזת כל מוקש שנקרה בדרכה. יש לא מעט מוקשים כאלה, למשל הסוגיה ההומניטרית, שישראל נדרשת לטפל בה באופן כזה שיאפשר לה להמשיך קדימה. גם כאן, הבטן אומרת לא לתת להם אוכל, מים ודלק - אבל הראש אומר שכן, כי אחרת העולם יעצור את ישראל ולא ייתן לה לנצח.
דוגמה אחרת היא הנפיצות בזירה הצפונית, שלכאורה מחייבת אגרסיביות רבה יותר מצד ישראל. אבל מרגע שהוחלט כי המערכה העיקרית היא בעזה - נדרש לעשות הכל כדי שלא לפתוח מלחמה בחזית נוספת. הדברים נכונים גם ליהודה ושומרון ואפילו להחלטה שלא להגיב ישירות כנגד החות'ים בתימן.
המלחמה הזאת היא כבר הארוכה בתולדות המדינה מאז מלחמת העצמאות. היא החלה במכה הקשה ביותר שישראל ספגה מעודה (ועוד מארגון טרור קטן ומוגבל ביכולותיו) שבבסיסה כשל מודיעיני מהדהד, כשל של כל מערכי ההגנה, קיבעון תודעתי ומחשבתי, וכשל מנהיגותי מהדהד שהועצם בטירוף של השנה האחרונה שבה נחלשה ישראל משמעותית.
המחיר ששילמה ישראל במכת הפתיחה - ההרוגים, החטופים, המפונים, הנזק העצום - הוא צריבה לדורות, שאפילו עוד לא התחלנו להפנים את עומקה ואת השפעותיה בכל תחום: הביטחוני והמדיני, הכלכלי והחברתי, וכמובן הפסיכולוגי. כדי שישראל תקום ממנה, עליה לא רק לנצח את חמאס, אלא גם להתעלות על הפוליטיקה העלובה שמנהלת אותה ועל השירות הציבורי שלה, הרקוב מיסודו, ולהצמיח מתוכה משהו ראוי יותר שייתן פתרונות ותקווה.
חייבים לנצח
לשם כך עליה לנצח בעזה. זה ייקח זמן, אבל הניצחון הזה חייב להיות חד וברור, וכזה שייצר שינוי שיורגש משני צידי הגבול בין עזה לישראל, ובאזור כולו. בינתיים הוכיח צה"ל שהוא מסוגל לפעול בעזה בהצלחה רבה; יש לו עוד דרך ארוכה גם בעיר עזה (בעיקר בג'בליה, בסג'עייה ובתופאח) וגם מדרום לה (בחאן יונס וברפיח, ובמחנות הפליטים של מרכז הרצועה) - אבל מי שטען שחמאס הוא יעד בלתי חדיר - התבדה בשבועות האחרונים. נדמה שהלקח הזה מהדהד גם מחוץ לעזה - בלבנון, ביו"ש וגם בקרב ערביי ישראל - וישראל צריכה להישען עליו כדי להמשיך הלאה: להפוך עולמות כדי להשיב את החטופים, ולחזור להילחם, ולעשות את שניהם מתוך עוצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו