המפה הפוליטית חייבת להשתנות מהיסוד - זהו המפתח ליום שאחרי

סוגיית היום שאחרי כבר מבצבצת בעקביות בדיון הציבורי, שלא לדבר על הבחישות האמריקניות, שמתעקשות להכניס אותנו שוב למלכודת המדממת של הרשות הפלשתינית.

הרבה רעיונות נמצאים על השולחן, אם כי למרבית הישראלים ברור בעיקר מה אסור שיחזור בעזה ובצפון: כל מה שהיה שם מאז ש"התנתקנו" מעזה ו"הרתענו" את חיזבאללה. אבל הליבון וההכרעה לגבי המתכונת העתידית יתקיימו רק כשנעכל את רעידת האדמה הערכית-פוליטית שפוקדת אותנו זה כחודש. וכדי שיהיו לנו כלים לזה, המפה הפוליטית חייבת להשתנות מהיסוד. זהו המפתח ליום שאחרי.

לכאורה הכל פשוט - הוכח כמה צדקה הדרך האידיאולוגית של מה שמכונה ימין, בכל הנוגע למי הוא האויב, מה מטרותיו, ואיך חייבים חפצי חיים לנהוג. ברור שהנתיב של מי שכינה את עצמו "מחנה השלום" - השמאל-מרכז, נכשל כישלון מוחלט וטרגי.

החלומות על פרחים הוכחו כהזיות מסכנות חיים, הקונספציות לגבי "התנתקות", הגנה והכלה, התבררו כתלושות והרסניות. הכי חשוב - רבים הפנימו עד כמה הם הונו את עצמם לגבי האופי והכוונות של מרבית הערבים הסובבים אותנו, לא כולם.

אבל הפרדוקס והכאב הגדולים נובעים מהעובדה שמי שהנחילה את האסון הנורא היא דווקא הקואליציה, שהתיימרה להיות הימנית ביותר בתולדות המדינה.

הסיבה ידועה: היא והעומד בראשה דיברו ימין ועשו שמאל, ביצעו בפועל את מדיניות המחנה השני, ובד בבד התנהלו בצורה מטופשת, מסואבת ומקוממת. לכן, עבור רבים וטובים שאמנם התפכחו, מרכיבי הקואליציה הנוכחית הם פסולי חיתון.

את התוצאות רואים בסקרים - בייחוד בנסיקה של מפלגת גנץ. זה טבעי אבל מטופש, כיוון שבכל הנוגע למדיניות מול עזה, חמאס, חיזבאללה ואבו מאזן, לא היה כל הבדל בין נתניהו, גנץ ואיזנקוט, שלא לדבר על לפיד.

ההתנגדות לדרישות לעקור את חמאס, קונספציית השיחוד באמצעות כסף קטארי ופועלים, הכניעה המבישה לחיזבאללה ערב הבחירות האחרונות, ולא לשכוח את טיפוח האויב הפלשתיני ביו"ש ברוח אוסלו וההתנתקות - הכל נחלת מי שאמורים לסמל היום את האלטרנטיבה הגדולה. מה זה אומר לגבי מי שיעצב את עתידנו ביום שאחרי - א־לוהים ישמור.

תקופת הדמדומים

מתי בדיוק יחול היום שאחרי, זו שאלה שתלך ותישאל בעוצמה גוברת בשבועות הקרובים. תמונת הקרב היא שתכריע את קו הזינוק הפוליטי-חברתי, שיהיה שונה מקו הזינוק בשטח. למעשה, אם וכאשר ירוסק עמוד השדרה הארגוני של חמאס, עיקר ירי הטילים ייפסק, וחלק מצבא המילואים ישוחרר - ניכנס לתקופת דמדומים ארוכה של שגרת מלחמה.

עדיין נהיה רחוקים מהכנעה מלאה ומעיצוב המציאות העתידית בעזה, כך גם לגבי חיזבאללה והרשות הפלשתינית. לכן, את החקירה הפורמלית של אפוקליפסת 7 באוקטובר יהיה מקום לעכב, כדי שלא לפגוע בנחישות הלחימה של הדרג הצבאי־מודיעיני. אבל את החשבון הערכי-פוליטי נהיה חייבים לערוך. קודם כל, מכיוון שהמציאות תניב לחצים בינלאומיים הולכים וגוברים, כאלו שקבינט המלחמה הנוכחי שלנו, על כל מרכיביו, לא יעמוד בהם לאורך זמן.

הפסקות אש, סולר ודלק, ריסוק מוצבי בתי החולים של האויב, מימון לתומכי הרוצחים מרמאללה וטיפוחם כאלטרנטיבה שלטונית בדרום. שלא לדבר על דילמות מרסקות בעניין מחיר שחרור החטופים.

בקרוב נידרש לנחישות ולעוצמה בהלימה לרוח העם. אלו יחייבו מתח ואפילו עימות עם הממשל האמריקני, לצד עמידה באיומים גוברים ממדינות ערביות, שלכאורה יש לנו שלום איתן, במיוחד ירדן ומצרים.

מי בדיוק צפוי להדוף את הלחצים האלו - העלה הנידף נתניהו? רב־אלוף אריה דרעי? השותפים לקונספציה גנץ ואיזנקוט?

בד בבד, כבר עולות מחלוקות יסוד שנוגעות למה שעושים היום, שלא לדבר על החזון לבנייה מחדש של המדינה והחברה.

למשל, העימות סביב ייעוד הכספים הקואליציוניים. אמנם יש בהתקפה של העיתונות והאופוזיציה הרבה פופוליזם והשמצות, כי חלק מהכספים שמסווגים קואליציוניים הולכים למטרות לאומיות ראויות - למשל, תקציב משרד ההתיישבות של אורית סטרוק, שמהווה מרכיב חשוב בשיקום העוטף.

אבל במה שנוגע למגזר החרדי, למוסדות ולשירותי דת למיניהם, נדרש כבר כעת שינוי סדר עדיפויות. למשל, לקבוע שמי שלא שולח את בני ה־18 שלו עכשיו ללשכות הגיוס ולשדות הקרב, לא מקבל תקציבים. אין חובות - אין זכויות.

תחיית תנועת החרות

כך יוצא שהיום שאחרי כבר דופק לנו בשער, ומחייב שידוד מערכות אידיאולוגי ופוליטי, ורוב השחקנים הפוליטיים צריכים להסיק מסקנות ולשנות את דרכם או לזוז הצידה. ברור שבקצה השמאלי יש מי שלא הפנים דבר - ראו עלילות הדם נגד המתנחלים מצד מרב מיכאלי והצהרות הנאמנות של יאיר לפיד לאבו מאזן. אבל גם מי שמכנים את עצמם המחנה הממלכתי, חייבים חשבון נפש והכאה ברורה על חטא, כזו שלא קיבלנו עד היום.   

בד בבד, הליכוד בראשות נתניהו פסול מלהוביל. זה יותר מדור שהם מיישמים קונספציה ופרקטיקה שאין ולא כלום בינן לבין התפיסה האידיאולוגית שלהם ושל הציונות, מקיר הברזל של ז'בוטינסקי ועד מדיניות בן־גוריון.

מבלי לגרוע מאחריות בכירי הצבא והמודיעין - הכישלון, המחדל, העיוורון והקונספציה התאפשרו מכיוון שהליכוד ולווייניו נרתעו מלממש את עקרונותיהם. הם התמסרו לפולחן ולהערצה לאיש - בנימין נתניהו, שבאישיותו ובמעשיו הוא ללא ספק אשם מרכזי בקטסטרופה.

לכן הגיע הזמן לתחיית תנועת החרות על בסיס העקרונות שהוכחו, של תורת ז'בוטינסקי ותנועת התחיה. בדיוק בקו של מי שראו את המציאות נכוחה ולכן התנגדו להסכמי אוסלו, להתנתקות, לעסקאות ג'יבריל ושליט, למורך מול חמאס והרשות הפלשתינית.

ומעניין שכל מי שדוגל בקו הזה, מי שפיו, ליבו ומעשיו שווים, נמצא היום מחוץ לליכוד ולקואליציה של 7 באוקטובר. מגדעון סער ועד נפתלי בנט, מאיילת שקד ועד אביגדור ליברמן. הם ואחרים חייבים להקים גופים פוליטיים שיקוממו בית רעיוני ואלקטורלי לרבים שהתפכחו מהסחורה הפגומה של ה"שמאל-מרכז", ומההתנהלות של נתניהו ועדת הגמדים שלו. אלו ששוב שולפים את קיר הברזל מהבוידעם, אבל תמכו בקיר הג'לי של המנהיג הנערץ.

בפועל, מפלגתו של סער כבר הייתה בדרך החוצה מהשותפות עם גנץ ואיזנקוט ערב המלחמה על רקע אידיאולוגי מובהק, בדרכה להקים מפלגה עצמאית. סביר שבקרוב יסתער סער על קהל המתפכחים. בנט ושקד בידלו את עצמם מנתניהו ומדרכו זה שנים, ומציגים אלטרנטיבה לאומית ברורה. ליברמן יזכה לחיזוק על רקע העמדות העקביות שהציג נגד הקונספציה.

כבר בקרוב הם ואחרים יידרשו להנהיג אותנו כנגד חסרי עמוד השדרה שבצמרת, בין היתר נגד חזרת הקונספציה של חיזוק רשות הטרור הערפאתית. נא לא להתבלבל, היום שאחרי נמצא למעשה כבר איתנו. עכשיו נדרשות דרך, מפה פוליטית ומנהיגות חדשה.