שבוע שלישי למלחמה. הרוח עדיין גדולה, אבל גם לזמן יש משמעות. הימים מתערבבים פה, אין שבתות ואין אירועים מלבד שגרת לחימה והשלב הבא.
השבוע קפצתי לכמה שעות הביתה. הנתק מהמשפחה הוא חלק מהמחיר שמילואימניקים משלמים. יש לי ארבעה ילדים. לשני קוראים בארי. כשיש לך ילדים' הזמן שמתערבב מקבל משמעות אחרת. לקראת הבר־מצווה של בארי הסתובבנו ביחד ברחבי הארץ. כל חודש במקום אחר לסיור משותף של יום ולילה. בין המקומות הראשונים שהיינו בהם היו קיבוץ בארי וכרם שלום. אכלנו שם, ביקרנו בבארי הישנה ובשדות ואז בצריף המייסדים.
תיעוד חיסול מחבלי חמאס בעזה // דובר צה"ל
פתאום עכשיו, כשבארי הישנה הפכה לאזור קרבות שצריך ניתוח שטח, כוח משמעותי ופקודות לפני הגעה לשם, הכל מקבל אצלי משמעות אחרת. זה שטוענים כי אין מגבלות זמן לא מעיד על דבר. מלחמות מסתיימות תמיד. אנחנו חייבים להגיע לקו הסיום אחרי שצרבנו בתודעת המזרח התיכון שלעולם לא עוד.
מה שיקרה ברצועת עזה יקבע את גורל ישראל ל־100 השנים הקרובות. למעשה, הוא משפיע על מה שיקרה גם ליהדות התפוצות. כל הסיפור הציוני הוא ריבונות יהודית חזקה. אנחנו קובעים את גורלנו בידינו. אנחנו מגינים על עצמנו, מכריעים את האויב. אני רואה פה ושם מתקפות נגד יהודים בעולם. נערים יהודים שמסתתרים בספרייה של אוניברסיטה בניו יורק כי בחוץ הפגנה אנטישמית. זה יצטמצם אם נסיים את המלחמה עם קו ברור. אם נגבה מחיר שאין כמוהו מהצד השני.
אף אחד לא מעריך חולשה. לא בתוך הבית ולא בחוץ. אני לא תאב דם, מעולם לא הייתי. אני תאב חיים. זה ההבדל בינינו לבינם. מחבל נתעב מחמאס מתגאה שרצח עשרה ילדים ונשים, ואצלנו מתגאים כשמצילים עשרה בני אדם.
כוחות שלדג בקיבוץ בארי וחילוץ תושבי הקיבוץ // קרדיט דובר צה"ל
לא תאוות דם מביאה אותי לכתוב את הדברים האלה אלא דווקא תאוות החיים. ההיגיון הוא זה שמחייב אותנו להשמיד חלקים נרחבים מהרצועה. לכתוש מהאוויר כל שכונה שממנה יורים עכשיו (ויש לא מעט כאלה), להשמיד נתיבי כניסה לשלב התמרון, ואז להיכנס כדי להשמיד את חמאס.
הפרגמטיזם מחייב אותנו למנוע לחלוטין חשמל, מים וסיוע. מי שירצה, שיעבור דרומה. זו לא נקמה אלא פרגמטיזם. זה הלחץ הכי אפקטיבי לשחרור החטופים וזו השפה היחידה שמחזיקה מעמד לשנים. אם מישהו מחברי הקבינט שוקל אחרת, שיירד לשכונה הצעירה בכפר עזה. השאלה שתמיד שאלנו - מה יהיה ביום שאחרי - כבר לא רלוונטית, היא של העולם הישן. ביום שאחרי, כשיתגלה החורבן ברצועת עזה, הקיבוצים שלנו צריכים לפרוח. זהו. פשוט, לא מסובך, לא מתפתל.
אתחול מחדש
אנחנו חייבים לאתחל הכל מחדש, לחזור לבסיס הציוני. לשיר ערש נגבי שבו "אין חריש עמוק בלי נשק". עלייה, ביטחון, התיישבות. הסתבכנו בשנים האחרונות בכל כך הרבה ויכוחים לא חשובים. הובלנו כצאן לעיסוק בטפל על פני העיקר. זה לא יכול להימשך יותר. יש פה כל כך הרבה טוב בתוך הבוץ הזה. כל כך הרבה רוח בתוך מראות נוראיים, שאין סיכוי שהאנשים שכאן וגם אני ניתן לזה להיעלם. קחו את הקיבוצים כדוגמה: הוויכוח המיותר מאוד בעיניי על הקיבוצים הסתיים. כל מחרחרי השנאה צריכים גם הם להיעלם.
מאז תחילת המלחמה הקיבוצים האלה הפכו לבית שלי. הפער בין המדשאות ופינות החי לבין החורבן הפך אצלי בראש למציאות מוגמרת. הקיבוצים האלה, שהפכו לשק חבטות בחברה הישראלית, הם המבחן הכי חשוב שלנו ביום שאחרי. אין ישראל הראשונה או השנייה בעתיד הזה, יש רק ישראל אחת שמתגייסת למילואים בהמוניה מכל כיוון ומקום בארץ. יש מתנדבים שבאים כל ערב לעזור לחיילים, אלפי מתנדבים לכל מה שנדרש וצריך.
הריסות ברצועת עזה לאחר מתקפה של צה"ל // צילום: רשתות חברתיות
בערב האחרון הגיעו כמה כאלה לעשות על האש באחד היישובים. ברמקולים השמיעו בשביל המורל את שלמה ארצי, שירים חסידיים וקובי פרץ. הכל הלך ביחד. גם המילואימניקים הם תערובות של הכל.
יש פה הרבה שיחות תוך כדי תנועה על העתיד. אני בכוונה לא כותב פה על פוליטיקה מאז שהמלחמה התחילה. יש לי משימה צבאית, שאני ממוקד בה, ואחריות לחיילים. זה חשוב יותר מכל דבר אחר, נכון לעכשיו.
עוד יגיע הזמן גם לזה. אתחול מחדש נועד לשמור על מדינת ישראל, על חזון של אלפיים שנה. לא רק לדבר על הצבא הכי חזק במזרח התיכון אלא להיות כזה. לא רק לדבר על ביטחון לאזרחי ישראל אלא לספק כזה. לייצר מנהיגות. חברת מופת. פריחה.
מי שפוגש את האנשים שמסתובבים כאן - עורכי דין, מנכ"לים, פועלים, נגרים - רואה שכולם לבושי מדים, אותם מדים ואותו הדגל. למי שמסתובב כאן יש מאיפה לשאוב אופטימיות שזה אפשרי. עם ישראל חזק מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו