יומן מלחמה. כמעט שבוע מאז שאני כאן, עם מדים, אפוד ונשק. כמעט שבוע מאז שהעולם השתנה, ואולי גם אני השתניתי. מה שהיה לא יהיה.
מדינת ישראל ספגה מכה כואבת. זו לא מלחמת יום כיפור, למרות הסמליות המתבקשת, כי אין ולא הייתה סכנה קיומית למדינה. אבל זו המלחמה הכי קשה שידענו. קשה נפשית, קשה חברתית. קשה, כי ממנה נהיה חייבים לצאת אחרת לגמרי.
כל אחד במדינה הזאת איבד מישהו. לכל אחד רשימת כאב שעוד תתברר בהמשך (גם לי). אני אפילו לא מעז להתחיל למנות את הרשימה. עוד יגיע הזמן לזה. עכשיו יש לנו משימה אחת: להשמיד את האויב. ולא, אלה לא מילים פופוליסטיות, אלא הכרח שיקומי. הכרח קיומי.
תמיד טענתי שעם ישראל מתגלה במלוא יופיו ברגעי משבר, כמו רקפות בין הסלעים. השיר האהוב עלי של אריאל הורוביץ. מעולם לא דמיינתי רגע משברי כזה והתגייסות כזאת. לא יודע אם מישהו יכול היה לדמיין תרחיש כזה. הרוח הזאת היא הסיבה היחידה לכך שנצליח. לא הממשלה ולא ההחלטות שקיבלה או שלא תקבל. רק רוח העם.
בישראל המציאות תמיד הייתה מטורפת: אדם יכול רגע אחד לנהל חברה גדולה, להיות חקלאי, פוליטיקאי או מורה, להוביל הפגנות או מחאות, וברגע השני לעלות על מדים ונשק ולהילחם למען המדינה.
מה שקורה כאן זה הרבה מעבר. פגשתי שני אחים מילואימניקים, שעלו על מדים בעשור השביעי לחייהם כדי לנהוג במובילות - מקצוע נדרש מאוד. הם מורידים טנקים לדרום, מעלים לצפון. אחד מהם באמצע טיפולים כימותרפיים. ישראלי שהתגייס עם המשאית שלו כדי לעזור עם גופות. חצי מהמפקדים נוסעים בכלי רכב פרטיים, ואיש לא שואל כמה זה עולה לו.
מילואימניקים שחזרו מתאילנד או מאוסטרליה, עלו על מדים והצטרפו ללחימה. אזרחים מתנדבים שלא מהססים להגיע לכל מקום עם מה שצריך. יחידות שלמות שהקימו אזרחים, וחרדים מופלאים בזק"א שעוד אתייחס אליהם. ובעיקר - אהבה מטורפת שנובעת מכל ציור של ילד, בכל חבילה, מכל תרומה או עוד אזרח שמצליח בטעות להסתנן לחזית.
כי אין לנו ברירה אחרת
את כל זה חייבים לתרגם לעוצמה צבאית. לנצל בהמשך - ומהר. יש המון לקחים, תחקירים שצריך לעשות. זה יקרה בהמשך. הדבר החשוב עכשיו הוא שכל המעורבים חייבים לדעת שאין להם מה להפסיד: הם לא יהיו כאן ביום שאחרי, זו הנחת המוצא.
הם משוחררים לקבל החלטות לטובת עם ישראל. לא פוליטיקה ולא מחשבות על קידום. לעשות את הכי טוב שאפשר כדי להוביל הכרעה. שום דבר לא חשוב חוץ מזה. לא הרכב הממשלה הבאה ולא ועדת החקירה, לא המחדלים ולא הסיבות. להתרכז רק ברוח הגדולה.
מדינת ישראל תצא מזה. איך אני יודע? כי אין לנו ברירה אחרת. הדור הזה ייצא מצולק נפשית, מטופל - אבל חזק מאוד. הכי חזק שיש. יש כוח גדול באמת צלולה ובצדקת הדרך. על האויב הקם עלינו. על ההנהגה. זה כוח שאין לו גבולות, גם ברגעים מאוד קשים.
תודה לזק"א
פינה טובה: אני רוצה השבוע להגיד תודה לאנשי זק"א. פגשתי אותם בכל מקום - נכנסים בשני טורים כמו חיילים לקיבוץ בארי, מתארגנים על כלי רכב בכפר עזה, עוברים ממקום למקום ועושים את העבודה הכי קשה שיש.
אני יודע למלא הרבה מאוד משימות צבאיות. כך הוכשרתי מרגע שנחתתי בצה"ל, ועד היום כמילואימניק ותיק. ראיתי עם מה הם התמודדו. את המשימה שלהם אני לא אוכל לעשות לעולם. הם גיבורים או צדיקים, כל אחד והשפה שלו.
שנים אני עוסק בשוויון בנטל. בכך שצריך שכל אזרח ישראלי ישרת את מדינתו, ולא משנה מי הוא. "ימין נגד השתמטות", זה הקמפיין שלי מהעולם הישן. התכנון נגד חוק ההשתמטות שהקואליציה עמדה להעביר. לא חשבתי לרגע שזה יהפוך מוחשי כל כך.
מוקדם מדי לומר איך מדינת ישראל תיראה ביום שאחרי, אבל אני בטוח שהחברה החרדית השתנתה גם היא. הם מבינים שאפשר אחרת. את המודל של אנשי זק"א נצטרך לאמץ לכל פינה בחברה החרדית. שירות לאומי באספקה, בסיוע לוגיסטי, ברפואה, ועוד. קשה יהיה לצאת מהמלחמה הזאת ללא צלקות נפשיות, ואנשי זק"א בעצמם יזדקקו לעזרה ביום שאחרי. קשה יהיה לצאת ללא מסקנות על איך אנחנו חיים יחד ביום שאחרי.
תודה לכם, אנשי זק"א, ותודה לכל השאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו