לדרוויניזם החברתי בצה"ל יש הגדרה אחת: מחדל

האם כבר גיניתם בחרון המתבקש את ח"כ טלי גוטליב או את השרה מירי רגב, שהעזו להחציף פנים לחבר'ה הטובים של מערכת הביטחון? כדאי שתעשו זאת לפני ראש השנה, אחרת אתם בחלק החשוך של העם, אשר שוחט בלי בושה את אחרונת הפרות הקדושות בממלכתיות הישראלית.

מצד שני, אולי צריך מדי פעם להיזכר באיזה צד צריכה לעמוד מלכתחילה נבחרת ציבור, ח"כית שתדגים לכולנו את חלוקת העבודה הטבעית והרצויה בדמוקרטיה מתוקנת: הצבא, השב"כ וגם המוסד הם מנגנונים היררכיים ולא־דמוקרטיים, והם לא רשאים להתערב בשיח הערכי, הנורמטיבי והדמוקרטי של החברה.

כי ברקע הביקורת המופגנת של גוטליב ואחרים במערכת הפוליטית כלפי מערכת הביטחון, עומדת הדרמה החברתית הגדולה של השנה: התרחבות תנועת הסרבנות הקולקטיבית ביחידות העילית שפוררה את צבא העם, והפוליטיזציה החשופה של מערכת הביטחון שפרמה את הממלכתיות.

מה אומר לכם השם חננאל דיין

ייתכן שצה"ל בכלל והרמטכ"ל בפרט טיפלו בנושא בתבונה; אולי בדיעבד נכון היה להכיל ולא להכביד בתגובה שהיתה דוחקת לוחמים לבחור צד ולהתייצב לצד חבריהם הנענשים. אבל המצב הנוכחי, שבו מרחף בפועל איום בסרבנות קבוצתית ושבו ממשלה נאלצת לחשב את החלטותיה הריבוניות בהתאם לתגובתם האפשרית של טייסים וקצינים ב־8200 - הוא מסוכן שבעתיים. מרוב הטפות ריקות על דמוקרטיה, הגענו למצב מנטלי מופרע שבו האליטה הצבאית וזו הביטחונית פועלות כחלק מסביבת הקונפליקט של ממשלת ישראל.

נכון, הרמטכ"ל והאלופים לא יכולים לשלוט בלגיטימציה הציבורית שהעניקו לסרבנות ראשי מערכת הביטחון לשעבר. הם גם לא יכלו לנחש שנכבדי השב"כ והמוסד בעבר ובהווה יצטרפו לחוג הסילון של מתנגדי הממשלה. הרמטכ"ל ודובריו גם לא יכולים לשלוט בחלקים גדולים בתקשורת, שהעלו על נס את הסרבנים ורקמו סביבם הילת גבורה. אלא שבעצם, כל מי שקצת מצוי בסימביוזה הדביקה שבין שלושת המעגלים האלה - הפיקוד המכהן, הלשעברים ומעצבי העמדות - יודע שניתן היה ועוד איך לבלום את הסחף התודעתי.

תראו מה צה"ל ומעגל התמיכה שלו יודעים לעשות כשהם נחושים להדוף התנהגות "שאינה הולמת". למשל, לפרסם בבהילות איגרת הוקעה מיוחדת בעקבות עימות בין לוחם גבעתי פשוט לבין פעיל שמאל בחברון. ולא רק לגנות, אלא גם להדגיש שהחייל "התבטא באופן פוליטי ופגע בערך הממלכתיות. צה"ל הוא צבא ממלכתי, שאין בו מקום להבעת עמדה פוליטית או למעשים הנובעים משיקולים פוליטיים". כמה מגוחך ואנכרוניסטי זה נשמע עכשיו.

ומה עם סרבן ההתנתקות אבי ביבר, שנשפט לכלא צבאי והודח מתפקידי הלחימה שלו לבלי שוב - למען יראו וייראו?

יודעים מה, עזבו סרבן. קחו חייל מצטיין שהפר את כללי הטקס וסירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל חלוץ בטקס קבלת תעודות הצטיינות בבית הנשיא. זכרו עד כמה הנקמנות של הצמרת הביטחונית לא חסה על הלוחם המצוין הזה: בצעד שאין נבזי ממנו ראש אכ"א, האלוף אלעזר שטרן, הדליף את פרטיו האישיים לתקשורת, כדי שזו תוכל לגלגל אותו בזפת ובנוצות. ולא סתם לתקשורת: המידע האישי הועבר לאחד, יאיר לפיד, כתב "במחנה" בעברו. וזה התגולל על החייל המצטיין דיין בגידופים ירודים כמו "חננאל המשתולל".

יאיר לפיד היה לראש ממשלה, ועד היום משתמט מפיזור הערפל סביב חודשי שירותו הראשונים בצה"ל. ואילו האלוף שטרן קיבל כיסא במפלגת הלפיד והפך, כמה אירוני, לשר מודיעין, כי שמירה על דיסקרטיות ועל הפה היא אחת ממעלותיו.

אז אנחנו יודעים, מהעבר ומהווה - שכשצה"ל ואלופיו רוצים להיאבק בתופעה ברמה המנטלית, התודעתית, התקשורתית, הם מסוגלים לפעול בנחישות שאין שנייה לה. אבל מול סרבנות הטייסים, קציני 8200 ושאר לוחמי העילית - הפיקוד העליון נדם. הוא נדם כשהתחילו לקשט את ההפגנות בסמלי צבא וכשגייסו את מורשת הקרבות למחאה. הוא שתק כשנופפו בתפקידים ובסמלי יחידות במכתבים קולקטיביים, וכשהפגנות הפכו לבימה הפתוחה של אלופים ולשעברים. הוא שתק מול מכתבי סרבנות ראשונים ומול הגיבוי התקשורתי. הוא שתק מול הפיכת האיום בסרבנות לברך שלוחצת על צווארה של הדמוקרטיה, והוא אפילו מפמפם אותו באמצעות הביטוי הסחטני "פגיעה בכשירות". זו הפרה הקדושה האמיתית שנשחטה השנה. זו הממלכתיות שהתרסקה.  

הצבא הכי מעמדי בעולם

ומה שנחשף הוא לא רק מחדל מוסרי שהמטכ"ל היה מחויב לרסן ולבלום כשהחלו להיערם הסימנים המוקדמים. מה שנחשף הוא הדרוויניזם החברתי בתוך צה"ל. המבנה המעמדי. העובדה שיש חיילים פשוטים שנורא קל לגנות, להוקיע, להעניש ולגלגל בזפת ובנוצות - ויש כאלה שרשאים להפר כל נורמה צבאית, ויקבלו צ'פחה דביקה על השכם.

צריך לשפשף עיניים, להתפעל ממש, שטרם התארגן מרי צבאי בתוך יחידות הלוחמים הפשוטים והלא־מיוחסים. אלה שבכל רגע נתון הפיקוד הבכיר בצה"ל והאליטה הביטחונית מזכירים להם מהו מעמדם האמיתי בתוך הצבא, ועד כמה הם נחותים בשרשרת.

רובם כנראה לא ימרדו. ולא רק כי לעומת גילדת הטייסים ונערי 8200 אין להם פריבילגיה מעמדית, חברתית וכלכלית לשבור את הכלים או להמר על עתידם. הם לא ימרדו כי רובם רוחשים כבוד בסיסי טבעי לדמוקרטיה העממית ולתוצאותיה, הרבה יותר מכל "האחים לנשק", מכל אריסטוקרטיית האלופים ובכירי שב"כ־מוסד לשעבר, ובוודאי הרבה יותר מכל אצולת מכתבי הסרבנים. החיילים האלה ונציגיהם בפוליטיקה הם שומרי הסף האמיתיים של הממלכתיות בישראל.