באופן כמעט צפוי, דווקא ביום שבו התקיימה פסגה מדינית בשארם א־שייח' במטרה להרגיע את השטח ימים בודדים לפני תחילת חודש הרמדאן, הצליח מחבל פלשתיני לבצע פיגוע חמור בחווארה. כשהוא חמוש ברובה קרלו, ירה המחבל לעבר כלי רכב ישראלי, ופצע גבר ואישה. הגבר, לוחם מארינס בעברו, נפצע באורח בינוני, אך הספיק לירות לעבר המחבל ולפגוע בו. המחבל אותר זמן קצר לאחר הפיגוע על ידי כוחות צה"ל שרדפו אחריו, ואלו העבירו אותו לקבלת טיפול רפואי כשהוא במעצר.
גם בחודש שעבר, במהלך הפסגה המדינית בעקבה, התרחש הפיגוע החמור בחווארה, שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב ז"ל, ובעקבותיו יצאו מאות מתיישבים לפרוע בתושבי חווארה ולהצית את בתיהם.
חודש הרמדאן נחשב תמיד לתקופה ביטחונית מתוחה. אבל הפעם ישראל והרשות הפלשתינית מגיעות אליו לאחר שנה של הסלמה, שבמהלכה נהרגו ונפצעו לא מעט ישראלים, כמו גם פלשתינים. הרשות הפלשתינית, חלשה מתמיד, מתקשה מאוד להטיל את מרותה על מחנות הפליטים מלאי החמושים, בעיקר בג'נין ובשכם, מה שגורם לצה"ל לפעול שם שוב ושוב, לעיתים לאור יום, ובדרך כלל תחת אש.
בניגוד לשנה שעברה, ישראל נכנסת לחודש הרמדאן כשהיא שסועה, מפולגת וקרועה, על סף משבר חוקתי עמוק, ויש שיגידו, ערב פרוץ מלחמת אחים. ואם לא די בכך, מאות מילואימניקים הודיעו בימים האחרונים כי אין בכוונתם עוד להתייצב לשירות מילואים. למרות המסר התקיף של רה"מ בנימין נתניהו לרמטכ"ל ולראשי זרועות הביטחון "להיאבק בתקיפות בסרבנות", בצה"ל מנסים בשלב זה "להכיל" את הסרבנות, ולאפשר לאותם מילואימניקים לא להגיע לאימונים הקרובים מבלי להיכנס עימם לעימות. אלא שבמטה הכללי של צה"ל שוררת חרדה של ממש מהמתרחש, וחשש גדול שהסרבנות תחל לחלחל גם לצבא הסדיר.
לא צריך להיות איש מודיעין מדופלם כדי להבין שהסרבנות לשרת והקרע הפנימי בעם מחלישים מאוד את ההרתעה הישראלית מול אויביה. לחולשה הפנימית שמוקרנת כלפי חוץ מתווספת גם השתיקה הישראלית נוכח הירי מרצועת עזה שלשום, בפעם השנייה בתוך חודש וחצי, כמו גם היעדר התגובה לחדירת המחבל מלבנון, שחצה קו אדום (במקרה זה, קו כחול).
חרף פוטנציאל הנזק הגדול של חדירת המחבל מלבנון, בחרה הממשלה להסתפק גם הפעם באיומים ובהצהרות לוחמניות בלבד.
ההתנהלות הישראלית, שמקרינה חולשה, מהדהדת היטב ברחבי המזרח התיכון כולו.
לא בכדי אזר אומץ מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, והתגרה בישראל כי להערכתו לא תחגוג את יום עצמאותה ה־80.
מאז קום המדינה השכילו ראשיה להבין שלמדינת ישראל הקטנה אסור להרשות לעצמה לאבד ולו לרגע אחד את כוח ההרתעה שלה ואת המעמד שיצרה לעצמה, כבריון של השכונה. על רגעי החולשה (כביכול) הללו אנו עלולים עוד לשלם מחיר כבד מאוד, ולא רק בדמות משבר פנימי וחוקתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו