להסיר את החומות: הצצה ראשונה לפרויקט "עלמא" בכלא נווה תרצה

“אני אדם מודחק שחיה בשביל לספק אחרים.
יושבת ובוכה מאחורי הסורגים, מאחורי סורגי החיים.
מדוע זה אלוקיי אינך עונה לתפילותיי?
האם אינך שומע? האם אינך יודע?
שרק לך נאמנה, שרק אותך אוהבת באמת.
אני אדם מודחק שחי בשביל לספק אחרים .
יושבת ובוכה מאחורי הסורגים.
די נמאס, כבר אין לי כוח להיות בובה של אחרים.
די נמאס, שכולם בי משחקים.
רוצה לפרוש כנפיים ולעוף גבוה לשמיים"
(מתוך ספרה של ב', המרצה שמונה שנות מאסר על שוד ותקיפת קשישה. הספר יהפוך בקרוב להצגה בכלא נווה תרצה)

במשך שנה שלמה לא ראתה ש' את בתה היחידה בת ה־14. הן גם בקושי שוחחו בטלפון. בעשור האחרון נעצרה ש' אינספור פעמים על סחר בסמים, איומים ועבירות תקיפה שונות, וכשלא שהתה בכלא נווה תרצה, הסתובבה מסוממת ברחובות. לפני ארבעה חודשים נעצרה שוב, אולם לראשונה עברה מטמורפוזה. העצבים נרגעו, טון הדיבור התעדן וההתמכרות הקשה התפוגגה, בינתיים ללא מעידות.

כעת היא יושבת על הספה הכחולה בחדר הטיפול בנווה תרצה, שערה אסוף בקפידה ופניה מאופרות קלות. קול ילדותי בוקע מהמסדרון וגורם לה לרעוד. בתה נכנסת לחדר בהיסוס, וש' עטה עליה ומחבקת אותה. שערה השחור של הנערה גולש על פניה של האם וסופג את דמעותיה. "אמא, כמה זמן לא פגשתי אותך", נשנק קולה של הנערה.

הן מתיישבות על הספה, דבוקות זו לזו, והבת שולפת קולאז' שהכינה, ומעליו מסר בוגר: "תמיד תאמיני שהכל אפשרי, גם אם נראה שלא. אני מקווה שתביני באיזה מצב היית ושתלמדי מזה לקח. אוהבת ותומכת".

"עברתי דברים קשים מאוד", אומרת ש' לבתה, ואינה מסגירה כי בן זוגה הפך אותה לשק חבטות. "אמנם מגיל 4 אני לא מגדלת אותך, כי הייתי בדרדור מסוים, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. ב'עלמא' מכינים אותי לחיים בחוץ, וכשאשתחרר רק אני אגדל אותך".

המפגש בין ש' לבתה יוצא דופן, מאחר שאינו מתבצע מאחורי זכוכית אטומה אלא פנים אל פנים. הוא מתאפשר בזכות תוכנית "עלמא", שנחנכה רשמית בנווה תרצה לפני שלושה חודשים, ופועלת לפי תפיסה טיפולית חדשנית שמציבה במרכז את האסירה - ולא את העבירה שביצעה. הסיבה לשינוי הגישה, שנחשבת לנדירה גם במתקני כליאה בעולם, מגובה במחקרים מקצועיים שלפיהם 90 אחוזים מהאסירות מידרדרות לפשע משום שבילדותן היו בעצמן קורבן לטראומה מתמשכת, כמו תקיפות מיניות ואלימות קשה.

בעלמא לומדות האסירות לשחרר את השדים הפנימיים שלהן, ולהתנהל לצד הפגיעות הנפשיות והגופניות שחוו בעבר. את העבירה הפלילית הן שמות לרגע בצד, ויתמודדו עם ההשלכות שלה כשיהיו מוכנות מבחינה רגשית. התוכנית, והאסירות שמשתתפות בה, נחשפות פה לראשונה.

"קודם כל אישה"

האגף הטיפולי של נווה תרצה, שבו גם מחלקת עלמא, נמצא בקצה בית הסוהר הקטן, המאכלס כ־150 אסירות בסך הכל. כשדלת הברזל האפורה נפתחת, מתגלה מתחם שנראה כמו שילוב בין בית סוהר וקיבוץ. במרכז רחבה גדולה ובה טלפונים ציבוריים כתומים, שעליהם ציורים של חיות. ציור קיר ענק של אישה ששערה הופך לפרחים ורודים, פרוש לאורך אחת החומות. למרגלותיו הונחו עציצים ומכשירי כושר. את שאר החומות מעטרות סיסמאות כמו "מכשולים הם הדברים שאת רואה כשאת מורידה את העיניים מהמטרות", או "אם את יכולה לחלום את זה, את יכולה לעשות את זה".

מאחורי הטלפונים מתוחה יריעת הצללה, ומתחתיה שולחן פיקניק גדול מעץ. גם תאי הכליאה שונים מבתי סוהר אחרים. שניים מהם מאכלסים את שמונה האסירות מעלמא, ושניים נוספים מיועדים לשבע אסירות ממחלקת "מעגלים", שנועדה לטיפול בבעיות אלימות. אחת האסירות היותר מוכרות במעגלים היא לירז נתן, הסייעת של הגננת המתעללת כרמל מעודה, שנידונה לשתי שנות מאסר.

את הרעיון להקים את עלמא העלתה לפני כשנה וחצי ראש תחום טיפול בנווה תרצה, רב־כלאי טלי צוברי. "בהתחלה היתה כאן מחלקת התמכרויות, אבל היא לא הצליחה והאסירות סירבו להגיע אליה", היא מספרת. "הן הרגישו שיש עליהן סטיגמה. החלטנו לעשות חשיבה מחדש כדי להבין מה כאן לא עובד".

בשב"ס הוקמה ועדת היגוי שבה היו חברות, בין השאר, צוברי; מנהלת עלמא, רס"מ מיטל לוי; וקצינת האסירות רב־כלאי עדי אלמליח. "הבנו שהמודלים של האסירים הגברים, שמשתתפים בקבוצות שמטפלות בעבריינות, אינם מתאימים לנשים", ממשיכה צוברי. "גברים סובלים מטראומה, אבל נשים סובלות מטראומה מתמשכת, שמרסקת את הנפש ומשנה את ההתנהגות".

אין גברים שסבלו מהתעללות מתמשכת?

צוברי: "יש, אבל זה לא מאפיין את האסירים הגברים בכלא, לעומת האסירות. בוועדה חיפשנו מחלקה שתעשה שינוי תפיסתי, שתטפל קודם כל בטראומה ורק אחר כך באורח החיים העברייני. ידענו שמדובר במשהו פורץ דרך, ושזו תהיה מהפכה, אבל רצינו לתת מקום לנשיות של האסירות. זה מתכתב עם תפיסת הנשים בעולם היום.

"בעבודה בנווה תרצה גילינו שרוב האסירות נאנסו בתוך המשפחה או שהיו קורבן לאלימות קשה. לטראומה כזו יש משמעויות ארוכות טווח. רובן נפלטו מהבתים בגיל צעיר, התגלגלו למוסדות ופנימיות, ומשם הידרדרו לאורח חיים עברייני, המוביל לזנות ולהתמכרות לסמים. אם הגוף שלהן משמש לצרכים של אחרים, אז בזנות הן מרגישות שיש להן שליטה עליו. ואז הן מגיעות לכאן עם סל של מורכבויות".

עלמא יצאה לדרך לפני כשנה כפרויקט בהרצה, וההשקה הרשמית נעשתה ביום האישה הבינלאומי האחרון, ב־8 במארס. השם הוא שילוב של כמה מושגים. "עלמה היא קודם כל אישה", מסבירה צוברי. "בקבלה המושג מבטא שלמות, ובארמית הפירוש הוא עולם. זה מתאים למכלול הטיפולים שהאסירות מקבלות כאן. הן מתמודדות עם ההתמכרויות בקבוצה פרטנית ולא כמחלקה, משתתפות בקבוצת פסיכו-דרמה ולומדות מחדש ליצור קשר עם הילדים. בסופי שבוע יש להן מפגש שלהן, שבו הן נמצאות לבד, בלי גורם טיפולי משב"ס".

ברגע שאסירות קלטו את מהות התוכנית, רבות מהן ביקשו לקחת בה חלק. "התנאי העיקרי שהוצב בפניהן הוא מוטיבציה, רצון ורקע טראומטי", ממשיכה צוברי. "ראינו שהן מתחילות לדבר על טראומה, והחומות החיצוניות של עלמא אפשרו הסרה של החומות הפנימיות. ממחלקה של התמכרויות, שאף אסירה לא ששה להשתייך אליה, לעלמא יש היום רשימת המתנה. אנחנו יכולים לציין כבר 20 בוגרות של המחלקה. לצערנו, משיקולי תקציב ההשתתפות מוגבלת לשמונה אסירות. הלוואי והיה אחרת".

רס"מ לוי: "יש להן כאן לו"ז מאוד אינטנסיבי שמתחיל בחמש וחצי בבוקר, וכולל לפעמים שש קבוצות טיפוליות ביום, וזה בלי להזכיר חוגים כמו יוגה או אמנות. הן שקועות בתוך הטיפול, חיות, אוכלות וישנות ביחד. כל אחת יודעת כמעט הכל על שאר האסירות, ואין הפסקה. זה כמו בית האח הגדול".

היו אסירות שנפלטו מהמחלקה?

לוי: "כן. הן צריכות ללמוד לשלוט בעצמן, להתנהל בתוך קונפליקטים ולא לשבור את הכלים. פה מנהלים אירוע ולא מתפוצצים. אין קללות או צרחות, כי זו חציית קו אדום".

"כאן אני לא לבד"

ש' (36) מתגוררת בחדר מספר 2 בעלמא ביחד עם עוד שלוש אסירות, אחת מהן היא ת' (37), אם לארבעה משני אבות שונים, שנידונה למאסר בן ארבע שנים וחצי. ת' נעצרה לפני שנתיים לאחר שהשתייכה לכנופיית נשים שגנבה ארנקים וכרטיסי אשראי מקשישים. היא בין הראשונות שהגיעו לעלמא, ועברה כאן את כל תקופת ההרצה.

"גדלתי בכפר ערבי", היא מגוללת את סיפורה בעברית רהוטה. "אבא שלי היה מכור לסמים, ועזב את הבית כשהייתי ילדה. בהתחלה לקחו אותי למשפחות אומנה, אבל בגיל 13 ברחתי וחזרתי לאמא שלי. רציתי ללמוד בבית ספר, אבל נאלצתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה, מחשש שייקחו אותי מאמא. למדתי רק שבע כיתות.

"בגיל 21 התחתנתי בניגוד לרצוני. המשפחה המורחבת חייבה אותי. זמן קצר אחרי החתונה גיליתי שבעלי מכור לסמים ולאלכוהול. הוא היה אלים כלפי, השפיל אותי והתעלל בי. בשלב מסוים גיליתי שהוא לקח הלוואה על השם שלי, קנה לעצמו אוטו וטלפונים, והשאיר אותי עם חובות מטורפים שלא החזרתי עד היום. פחדתי להתגרש ממנו. עבדתי בניקיון בבתי חולים, אבל בגלל ההתמכרות שלו תמיד היה חסר כסף.

"יום אחד מכרה הציעה לי לעשות כסף קל. כייסנו אנשים וגנבנו כרטיסי אשראי. התייחסתי לזה כאל הרפתקה חד־פעמית, אבל בעלי ראה את הכסף וחייב אותי להמשיך. אם לא רציתי, הוא הרביץ לי. אחרי הלידה של הילד השלישי, שמעתי שהוא בוגד בי עם בחורה מלוד. לפני שש שנים הוא יצא מהבית שלה והמשטרה עצרה אותו על סחר בסמים. ניצלתי את ההזדמנות כדי להתגרש. כמה חודשים אחר כך הכרתי את בן הזוג שלי. יש לנו ילד משותף אבל לא התחתנו. הוא נשוי ואני בת זוגו השנייה".

למה המשכת לגנוב?

"כי לא היה לי איך לפרנס את שלושת הילדים מהגרוש. הוא לא שילם מזונות".

ת' הגיעה לעלמא אחרי שנה של מאסר באגף סביון, המיועד לאסירות הנקיות מסמים. "בהתחלה לא הבנתי למה שמו אותי כאן, אבל עם הזמן למדתי שהטראומה שלי נובעת מההתעללות של הגרוש. עכשיו אני מטפלת בעצמי, לפני שאוכל לטפל בילדים. בשלב כלשהו אצטרך לעמוד מולם ולספר להם מה עשיתי".

הם יודעים על מה את יושבת?

"לא. אמרתי שעשיתי טעות ולכן קיבלתי עונש".

את חושבת על השחרור?

"אני פוחדת שלא אמצא את עצמי, אבל הפחד גם ימנע ממני לחזור על העבירות הפליליות. בקרוב אצא לחופשה, אהיה עם הילדים שלי ואנסה להתרגל שוב לחיים בחוץ".

ציפי רפאלי אמרה בראיונות לתקשורת שהכלא היה בשבילה כמו קייטנה. גם את חושבת ככה?

"אני מכירה את ציפי והייתי איתה באגף סביון. היא הכי בסדר שיש ועבדה במטבח, אבל כאן זה לא קייטנה. אני לא חושבת שלמישהי כיף כאן. נכון שיש לך סדר יום, קבוצות טיפוליות, עבודה במרכז היצרני - אבל החיים שלך נסגרים. איך אפשר לקרוא למקום הזה קייטנה כשהילדים רחוקים ממך?"

ש' נכנסת לחדר לאחר שסיימה את הפגישה עם בתה, ועיניה אדומות ומלאות דמעות. היא מביטה סביבה ופונה לת'. "שוב סידרת לי את המיטה?", היא שואלת. "מצטערת. מאוד התרגשתי הבוקר ולא הקפדתי. היה לי כל כך כיף, אבל כשהבת שלי הלכה, פרצתי בבכי. הסתכלתי עליה מהחלון עד שנעלמה לי מהעין".

איך הגעת למצב הזה?

"לא גדלתי במשפחה נורמטיבית, ואבא שלי ישב כמה פעמים בכלא על סחר בחשיש. באחד הביקורים אצלו פגשתי את בן הזוג שלי, שישב על תיקים של אלימות. הוא התרגש בכל פעם שראה אותי וזה כבש אותי. ביקרתי אותו בסתר, בלי שאבא שלי ידע. כשהשתחרר, נכנסתי מייד להיריון וילדתי לפני גיל 22. מהר מאוד גיליתי שהוא מכור לסמים, וחשבתי שאוכל להציל אותו. זה לא הלך. כשהוא היה מסומם או בקריז הוא היה מרביץ לי, מטיח אותי מקיר לקיר כמו כדור.

"יום אחד, כשהילדה היתה בת שנתיים, הגננת בפעוטון סיפרה לי שבן הזוג שלי הכניס מישהי אחרת להיריון. עזבתי אותו וגרתי קצת אצל ההורים, עד שהם התגרשו. עברתי ליישוב קטן ושם הכרתי בן זוג חדש. אמא שלו יהודייה ואבא שלו ערבי. המשפחה שלו לא רצתה שנהיה יחד ונוצר סכסוך. אחותו איימה עלי והרביצה לי, אז החזרתי לה כפליים. הייתי חייבת להתגונן. היא התלוננה עלי במשטרה כדי להרחיק אותי. שבעה תיקים היא פתחה לי.

"בעקבות המצב, הידרדרתי לסמים ולאלכוהול. התמכרתי לנייס גיא. פעם אחת הילדה חזרה מהגן עם מכה בעין. תפסתי עצבים והרבצתי לגננת. במקרה אחר נקמתי במישהו שדרס בת משפחה שלי והרבצתי גם לו. הלכתי לאיבוד. הרווחה לקחו את הילדה להורים שלי. עשר שנים לא גידלתי אותה. הסתובבתי ברחובות וכל הזמן עצרו אותי. גם כששלחו אותי לגמילה, זה לא עזר. במעצר האחרון, לפני ארבעה חודשים, שמו אותי בעלמא. כאן נגמלתי. בקבוצות הטיפוליות למדתי שאפשר לדבר על האלימות שחוויתי, שאני לא לבד, ושאפשר להביע את עצמי בלי צעקות ומכות. אני עובדת במרכז היצרני בהכנת תיקיות משרדיות, וזה מציל אותי. ככה אני לא חושבת כל הזמן על מה שעברתי.

"החלטתי להודות בכל כתבי האישום נגדי, ואני מקווה להגיע לעסקת טיעון ולהשתחרר מהר. חשוב לי לגדל את הבת שלי. לדעתי, היא קצת בודדה. אבא שלה בכלא וגם אמא שלה. זה לא מצב נורמלי".

מנציחות את המעגל

מאז שעלמא נוסדה, הטיפול בשמונה האסירות נעשה כמו בצמר גפן. עד כה הן הקפידו להסתיר את הפגמים, יותר מכל פילטר באינסטגרם. ההסכמה שלהן לאפשר לעיתונאית לקחת חלק בשיחות האינטימיות שלהן, אינה מובנת מאליה. פה השבריריות שלהן נחשפת במלואה.

מצבן גרוע משל האסירים. לגברים כמעט תמיד יהיו אישה וילדים שיחכו בחוץ. לפעמים יעמוד לצידם ראש ארגון פשע, שיזרים כספים למשפחה ועבור הקנטינה. אצל הנשים המצב הפוך. רק בודדות הן כמו ציפי רפאלי, עם משפחה תומכת ומלוכדת. לרוב, התא המשפחתי של האסירות מתפרק, כמו שקרה למשל לאתי אלון מהבנק למסחר. מחוסר ברירה, חלקן יוצרות קשר עם אסירים גברים, באמצעות תא קולי או דרך אדם שלישי, ומאפשרות להם להתייחד עימן תמורת כסף לקנטינה. בכך הן ממשיכות להנציח את מעגל הפגיעה.

האסירות של עלמא מתכנסות מדי בוקר במועדון שנראה יותר כמקלט. על קירות הבטון הלבנים מוצמדים פתקים עם שמות הנשים ותורנויות הניקיון באותו שבוע. האסירות מתיישבות על כיסאות פלסטיק לבנים מול מנחה מאיגוד הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית. בצד משגיחה מנהלת הפרויקט, רס"מ לוי. לאחר הקדמה קצרה, ת' מבקשת לספר על שיחה שהיתה לה עם אשתו של אביה. "זו פעם ראשונה שאני משתפת התלבטות כזו. היא ביקשה שאסדר לו ביקור, ומאז לא יצרתי איתו קשר, כי אין לי מושג מה לעשות. אני כועסת עליו על הילדוּת שלי".

ש': "תתקשרי. אבא זה אבא".

ת': "אבל הקשר שלי איתו מפותל. הוא עבר ניתוח ופתאום דיבר איתי. כשהוא מרגיש טוב, אני לא מעניינת אותו. אין לי כוח לחיבור ולניתוק הזה כל פעם".

ר', המרצה מאסר של ארבע שנים על עבירות אלימות, מסכימה: "בעבר דיברתי עם אבא שלי כמה פעמים וראיתי שהוא מתעניין רק בעצמו, אז החלטתי שאני לא צריכה אותו בחיים. ת', אם הוא מפריע לך, אז אל תהיי בקשר".

ש' מתעקשת: "אני חושבת שזה יהיה פספוס. אבא שלי הפקיר אותי, למרות שבכל מאסר שלו הגעתי לבקר בשלושה אוטובוסים. כשהתקשרתי מהכלא וביקשתי שיבוא, הוא קילל אותי וצעק שלא אתקשר יותר. התרחקתי קצת, אבל האמת שזה לא בלב שלם".

ב', שריצתה בנווה תרצה כבר שש שנים מתוך השמונה שנגזרו עליה לאחר שתקפה ושדדה קשישה, מודה שהיא כמהה לקשר עם אביה: "לא ראיתי אותו יותר מ־20 שנה. בעיניו אני לא קיימת. מתה. מצד שני, הוא היחידי שנשאר לי, כי אמא שלי נפטרה, ואת הילדים שלי פיזרו אצל משפחות אומנה. נכון שהוא נתן לי כל הזמן מכות, נכון שלא אכפת לו ממני, אבל הוא זה שהעניק לי חיים. אני לא רוצה לשפוט אותו. אם ירצה, אתן לו הזדמנות".

ת' לא מצליחה לעצור את הדמעות: "אתן יודעות מה הכי כואב? לא אבא שלי ביקש לבקר אותי, למרות שהוא לא ראה אותי יותר משנתיים. זו אשתו. אני אפילו לא יודעת אם הוא בכלל רוצה את זה".

"עשיתי הכל כדי לשרוד"

קשה לפספס בעלמא את א', בת 39 ונראית כילדה קטנה המכונסת בעצמה. עיניה הכחולות מלאות עצב עמוק. היא שוהה בנווה תרצה שלושה חודשים, לאחר שדקרה את בן זוגה בסכין יפנית, ונגזרו עליה 15 חודשי מאסר. לתוכנית נכנסה לפני שבועיים.

את סיפור חייה קורע הלב אפשר להפוך בקלות לסדרה בנטפליקס. היא מגוללת את קורותיה בשצף, כמו מכונת ירייה ללא נצרה. "עליתי לישראל מאוקראינה בגיל 8, עם אמא שסבלה ממאניה־דפרסיה, ועם סבתא. אבא שלי נשאר שם כי ישב בכלא על עבירות סמים וגניבה, ומאז לא ראיתי אותו. גרנו עם עוד כמה עולים, ואחרי בית הספר הלכתי לשחק עם חברה שגרה בדירה ממול.

"חודש אחרי שהגענו לארץ, עברתי תקיפה מינית. סבא של החברה נהג להושיב את שתינו על הברכיים שלו, ונגע בנו מתחת לבגדים. ממני הוא ביקש שאעשה לו מין אוראלי. פחדתי ממנו. הוא אמר שאם אספר לאמא שלי, הוא יהרוג אותה. אחר כך נתן לי שקל כדי שאשתוק.

"ההתעללות הפסיקה אחרי כמה חודשים, כשאמא של החברה שלי תפסה אותו על חם עם הבת שלה וגירשה אותו. אמא שלי שאלה אם הוא עשה גם לי משהו וסיפרתי לה הכל. במקום לחבק אותי או להפגין חמלה, היא כעסה עלי ואמרה 'את זונה שנותנת שיגעו בך בשביל כסף'. כשאמרתי שפחדתי שהוא יהרוג אותה, היא ענתה 'את מטומטמת, לא היית צריכה להאמין'. היא האשימה אותי במה שקרה.

"כשהייתי בת 14 היא הכריחה אותי לעבוד, ולקחה אותי לעבודה שלה עם קשישים ונכים. במקום להכין שיעורים, ניקיתי צרכים. היא לקחה את הכסף שהרווחתי, ולא עזר כשהתחננתי לקנות ספרי לימוד. לאחת הנכות שטיפלנו בה היה בעל, בערך בן 60. כל הזמן הוא נגע בי. סתמתי את הפה כי ידעתי שיאשימו אותי. אני לא יודעת איך במצב הזה הצלחתי לסיים את הלימודים ולעלות לתיכון".

כשנכנסה לכיתה י' הפגינה א' מעט עצמאות. באחד הערבים התמרדה ולא חזרה בשעה שאמה ביקשה, אלא נותרה לישון אצל חברה. "כשחזרתי בבוקר, ראיתי שהיא ארזה לי בגדים בתיק ושמה ליד הדלת", אומרת א' בשקט וגופה מתכווץ על הכיסא. "היא פשוט זרקה אותי מהבית. יומיים נשארתי בחדר המדרגות של הבניין, וסבתא הצליחה להגניב לי קצת כסף ואוכל. אחר כך ישנתי אצל חברות. בימים הראשונים עוד הלכתי לבית הספר אבל אחר כך הפסקתי. הרגשתי שאמא שלי לא אוהבת אותי, שאני עול עליה. פעם אחת היא אפילו לא אמרה לי שלום ברחוב.

"כשהרגשתי שהשהות שלי מעיקה על החברות, הלכתי לבית של הנכה שטיפלתי בה עם אמא, ובעלה הסכים שאגור אצלם תמורת אוכל, לינה ושאתן לו לגעת בי. הרגשתי מנוצלת, אבל עשיתי הכל כדי לשרוד. נתתי את הגוף שלי בשביל קורת גג".

כמה זמן נשארת אצלו?

"כמה חודשים. אחרי שהתחננתי, אמא הסכימה שאחזור".

בגיל 18 התגייסה א' לצבא, ושירתה כפקידה באחת המפקדות. היא הוכרה כחיילת בודדה, ובסופי שבוע לנה בבית החייל. שלושה חודשים לאחר השחרור נכנסה להיריון עם בתה הבכורה ממי שהיה אז בן זוגה. "התלבטתי אם לעשות הפלה, כי שוב נדדתי בין בתים, והלכתי למרפאת נשים. שם דיברה איתי מישהי מאגודת אפרת. היא ביקשה שלא אפיל והציעה שאגור בהוסטל שלהם. נשארתי שם שלושה חודשים לאחר הלידה".

היה לך קשר עם אביה של התינוקת?

"לא, אבל נעזרתי בשירותי הרווחה. קיבלתי דירת חדר מעמידר והייתי מאושרת. פעם ראשונה שהיו לי ארבעה קירות משלי. נעזרתי קצת בעמותות ובגמ"חים או שמצאתי עבודה מזדמנת. אחרי ארבע שנים נכנסתי שוב להיריון, מחבר אחר. באותו רגע הוא עזב אותי. הייתי רק בת 25 ומחוסר ברירה עבדתי בזנות. אחד הלקוחות, קבלן בן 60, התאהב בי והפך לבן הזוג שלי. נולד לנו ילד משותף, אבל יום אחד הוא חזר לגרושתו ונשארתי לבד.

"הכרתי בן זוג אחר שדרדר אותי לסמים. זו היתה בריחה מהמצוקה. הייתי בקריזים ולא היה אכפת לי מהילדים. הגדולה היתה בפנימייה, ושני האחרים עברו לקבלן למרות שהוא לא האבא הביולוגי של אחד מהם. בן הזוג העביר אותי בין החברים שלו, ולא הפסיק להשפיל אותי.

"לפני שלושה חודשים ניסיתי להתאבד ובלעתי 14 כדורי שינה. חשבתי שלילדים יהיה טוב יותר בלעדי. החבר שלי לקח אותי לבית חולים וזרק אותי שם. כשהשתחררתי, התקשרתי אליו והוא אמר שהיה איתי רק כדי לשכב איתי. נמאס לי מזה שהוא מטנף עלי בכל מקום וקורא לי זונה, אז לקחתי סכין יפנית וגז מדמיע והלכתי אליו. הייתי מסוממת ולא שלטתי בעצמי. הוא התכופף ופצעתי אותו. דקרתי אותו בעורף ובגב".

מה גרם לך להגיב דווקא בפעם הזו?

"כבר לא היה אכפת לי מכלום. הוא דיבר אלי כמו אמא שלי, ורציתי לנקום. הבנתי שהייתי קורבן של השכן שלי, של אמא שלי, של הגברים שניצלו אותי, ונמאס לי. זו היתה הזעקה שלי לעזרה. רק כשהגעתי לעלמא, למדתי לעומק על הטראומה המתמשכת שחוויתי. פה החלטתי שאני לא רוצה למות. חידשתי את הקשר עם הילדים שלי וגם עם הקבלן. אשמח אם הוא ייתן צ'אנס נוסף לזוגיות בינינו. בינתיים, אני רוצה לרצות את כל המאסר שלי. יש לי עוד שנה ואני לא רוצה להשתחרר על שליש, כדי למצות את כל הטיפולים כאן".

את בקשר עם אמא שלך?

"התקשרתי אליה מכאן פעם אחת, וכמו תמיד היא לא לוקחת אחריות על מה שעשתה לי ומאשימה אותי. אני יודעת שכל אדם רוצה קשר עם ההורים שלו, אבל היא לא עושה לי טוב. בחרתי לא לדבר איתה יותר".

ייצוג מרתיח לגננות

בית הסוהר לנשים נווה תרצה הוקם לפני 54 שנים. בניגוד לבתי כלא לגברים, הוא קטן ויש בו חמישה אגפים: האגף הטיפולי, שאליו שייכים עלמא ומעגלים; אגף משתלבות א' ואגף משתלבות ב', שבו בעיקר עצורות שטרם הסתיים משפטן ואסירות עם בעיות משמעת. אחת מהן, למשל, היא מארי פיזם, שהורשעה ב־2008 ברצח בתה רוז, ביחד עם בן זוגה דאז רוני רון, שהוא גם סבה של רוז. פיזם, שביקשה לאחרונה לעבור לאגף משתלבות כדי לשנות אווירה, נידונה למאסר עולם. באותו מקום שוהה גם בת שבע לוי, שנחשפה בתוכנית "המתחזים" לאחר שהציגה את עצמה כדוגמנית צעירה, וסחטה יותר ממיליון שקלים מאנשים תמימים מהעולם החרדי. היא נעצרה לפני כחצי שנה ומואשמת בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובסחיטה באיומים.

בין שני אגפים אלו ממוקם אגף סביון, המאכלס לא מעט אסירות מפורסמות. כאן שהתה ציפי רפאלי, ששוחררה במאי השנה. כיום שוהות במקום הח"כית לשעבר פאינה קירשנבאום, שהורשעה בלקיחת שוחד, בהלבנת הון ובעבירות מרמה והפרת אמונים, ונידונה לעשר שנות מאסר; ואילנה ספורטה, המואשמת בסחיטה באיומים ובהחזקת נשק לאחר ששלחה מכתבי איומים ובהם קליעים לראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ולבנו.

ייצוג נרחב ומרתיח יש בסביון לגננות המתעללות, ובראשן כרמל מעודה שנידונה ל־9.5 שנות מאסר. לא רחוק ממנה שוהות אורלי דוידוביץ' ובתה דניאל לייבוביץ' מהפעוטון "הלולי של אורלי", שהואשמו לאחרונה בהתעללות בפעוטות חסרי ישע. לבקשתן, הן שוהות בחדרים נפרדים. גם אינה סקיבנקו, הסייעת שהורשעה בהריגתה של הפעוטה יסמין וינטה ונשלחה ל־17 שנות מאסר, נמצאת בתא סמוך. בקצה השני של המסדרון כלואה ספיר כהן, סייעת בגן בחיפה שהורשעה בהתעללות בתינוקות בני פחות משנה ונידונה ל־15 חודשי מאסר.

מפקדת נווה תרצה, סגן גונדר שולה אברג'יל, מגיעה מדי יום רביעי לחמשת האגפים במסגרת הסיור השבועי שלה. היא רזה, קופצנית וחפה מגינונים. "זה הזמן של האסירות לומר לי כל מה שהן רוצות, ולהעלות כל טענה, בלי לקבוע איתי פגישה מראש", היא אומרת בכניסה למשתלבות. דלתות התאים, העשויות ברזל, פתוחות. היא נכנסת לתא של צעירה כבת 19 המאופרת בכבדות. היא עבדה כיצאנית וסחטה באיומים את אחד הלקוחות.

"שמעתי שעשית כאן דרך יפה", מחמיאה המפקדת. "מה דעתך להיות תומכת של אסירה חדשה שנמצאת בסיכון אובדני?". הצעירה מחייכת ומבקשת בשקט לשקול את ההצעה.

בקצה המסדרון נמצא מתחם סגור שבו עצורות חדשות הנמצאות בבידוד, כדי לוודא שאינן חולות בקורונה. אחת מהן שוכבת על המיטה ואינה קמה ממקומה כשאברג'יל נכנסת לתא. "קומי. את רוצה שאקים אותך בעצמי?", פוקדת אברג'יל. "אני צריכה אדולן (תחליף סם, ט"א), מה לעשות?", מתחצפת העצורה. "אני לא מרגישה טוב, אני בקריז". 

לפתע נשמעות צעקות מאחד התאים: "שולה, שולה, מתי את באה אלי? אני צריכה לצאת למרפאה". אברג'יל מחייכת ועונה: "עוד צעקה אחת ואת לא יוצאת".

לרגע יש שקט, ואז שוב הווליום עולה לדציבלים מחרישי אוזניים. "שולה, אני רוצה לצאת לעבודה. משעמם לי בתא", צווחת אסירה מבוגרת שמוגדרת בסיכון גבוה לבריחה, לאחר שבדיון האחרון בבית המשפט ניסתה לפתוח את האזיקים בעזרת סיכה שמצאה על הרצפה. "שולה, שולה, אל תגידו שאני יכולה לברוח". אברג'יל מתייצבת בפתח התא במבט מקפיא, והאסירה משתתקת  בשנייה. לאחר שיחה רגועה ביניהן, מבטיחה אברג'יל לבדוק אפשרות שתצא לעבוד. היא עושה את דרכה החוצה, ובדרך מתעכבת לרגע בתאה של בת שבע לוי, שיושבת לבדה על המיטה ועיניה נעוצות בטלוויזיה.

ליד היציאה מהאגף עוצרת אותה אסירה כבת 70, העוסקת בזנות כמעט 50 שנה, ונעצרת בכל פעם על עבירות רכוש או אלימות. היא מחייכת בפה נטול שיניים, ואומרת כי אין לה מושג מדוע עצרו אותה. "ישבתי מול הסופר וחתכתי לי אגס", היא מספרת. "פתאום קפצו עלי שוטרים ולקחו אותי לניידת. הם אמרו שהחזקתי סכין למטרת פשע. אולי חשבו שתקפתי את האגס".

"בציורים שלי רואים אותי"

בניגוד לסדרות טלוויזיונית, כאן הכתום הוא לא השחור החדש. המדים הרשמיים של האסירות הם מכנסי בד דמוי ג'ינס, וחולצות בצבע תכלת המזכירות תלבושת אחידה. באגפים הן מסתובבות בבגדים אזרחיים, וכתום ילבשו בעיקר לעבודה במטבח. היחידה בסביון שלובשת את המדים הכתומים היא מעודה, השוהה בתא 14 ובדיוק נמצאת בדרכה למטבח. היא ממתינה לביקורה של אברג'יל ומשם יוצאת לעבודה.

סביון נראה שונה מאגפי המשתלבות. דלתות התאים עשויות עץ ובמסדרון שורר שקט. רוב האסירות נמצאות בעבודה. חלקן ממיינות מדי צה"ל, אחרות תופרות ארנקים, מכינות תחתיות קרטון לסושי, עוטפות מארזים של בקבוקי ריח או משמשות עוזרות הוראה המסייעות למורות במרכז החינוך של הכלא, כמו למשל מארי פיזם.

אברג'יל נכנסת לחדרה של דניאל לייבוביץ' שמספרת כי בעבר עבדה כמזכירה רפואית. משם היא ממשיכה לחדר 4 המרוחק. ליד הדלת ניצבת עגלת ילדים. אחת האסירות, שעומדת לסיים את מאסרה, שוהה ביחד עם בתה הפעוטה בתא שונה מהשאר: ליד החלון ניצבת מיטת תינוק לבנה, ומעליה וילונות כהים מעוטרים בכוכבים לבנים. ליד המיטות האחרות מצוירת דמותה של מיני מאוס.

"למרבה הצער יש פה הרבה בנות שיכולות לעשות לה בייביסיטר", פולטת אחת הסוהרות בדרכה החוצה. "לא חסרות כאן גננות".

התחנה האחרונה של אברג'יל היא המתחם של עלמא. ב', שכותבת שירים, מבקשת שייכנסו אליה ויראו את הציורים החדשים שציירה. יש משהו פתלתל וקודר ברישומים שלה. באחד מהם נראות נשים ששערן הופך לנחשים הכרוכים זה בזה. מאחר ניבטת אישה שמזכירה את דמותה של ונוס, אולם במבט מעמיק נראות ברקע כמה מפלצות. "בציורים שלי רואים אותי", אומרת ב'. "ככה גם בספר שכתבתי, ונקרא 'תפילות לאלוהים'. אני מודה לו על המכות שקיבלתי, אחרת הייתי ממשיכה בדרך העבריינית. אני חושבת שכולן כאן מאמינות בזה. עלמא פותחת בשבילנו חלון חדש לחיים אחרים".

• • •

"כל מי שנמצאת פה היא קודם כל בן אדם"

סגן גונדר שולה אברג'יל, נשואה ואם לשלושה המתגוררת בנתיבות, הצליחה לסגור מעגל בנווה תרצה. היא התגייסה לשב"ס לפני 25 שנים, ובתפקידה הראשון שימשה סוהרת בכלא הנשים. בספטמבר הקרוב, לאחר שנה וחודשיים כמפקדת, תסיים את תפקידה וטרם ידוע לאן פניה מועדות.

כמי שמוכרת בארגון כבולדוזר, היא דחפה בעוצמה להקמת עלמא. "זה אמנם בית סוהר, אבל אני מבהירה לכל מי שנמצאת פה, שהיא קודם כל בן אדם", שוטחת אברג'יל את משנתה. "מצד שני, האסירה ביצעה עבירה, וצריכה לשאת בתוצאות ולהרוויח מחדש את אמון החברה בה".

האם עלמא לא מאפשרת לחלק מהאסירות להתקרבן ולקבל על עצמן פחות אחריות למעשיהן?

"אסור לטעות. רוב האסירות פה הן קורבנות עבירה שמקבלות יחס אישי וטיפול רב־מערכתי, אבל אנחנו לא מאפשרים להן לשכוח שהן גם ביצעו עבירות, חלקן חמורות מאוד, ושעליהן ללמוד לתקן את חייהן. אחד מיעדי נציבת שב"ס, רב־גונדר קטי פרי, ומפקד מחוז מרכז, גונדר אביחי בן חמו, הוא שיקום אסירים ושילובם בחברה. לחלק מהאסירות אנחנו מסייעים במציאת תעסוקה, אחרות משתחררות להוסטלים. לאחרונה דאגנו שאסירה מבוגרת, ששהתה שנים לא מעטות בכלא, תשתחרר מכאן ישר לבית אבות.

"צריך לזכור שבנווה תרצה יש רק נשים, וכבר מזמן היה צריך לשנות את הפרספקטיבה ביחס אליהן. בעלמא אנחנו נותנים להן מקום כנשים, משום שחלקן דוכאו בגלל נשיותן. ההחלטה לשים זרקור על מה שהן חוו ולא על מה שהן עשו - היא בעיניי מהפך".

tala@israelhayom.co.il