חיים פסח
הנובלה "אהבה ראשונה" של איוון טורגנייב כבר תורגמה בעבר כמה פעמים לעברית. כך גם חמש הנובלות של סרוונטס. אבל אם תשאלו קוראים מי משתי היצירות נצרבה בהם - סביר כי הם יציינו את הרומן הרומנטי של טורגנייב, ולא את הנובלות, שאינן נופלות ממנו באיכותן ושהקדימו אותו במאות שנים. הכיצד?
ילידי מחצית המאה ה־20 חונכו על הספרות הרוסית של המאה ה־19 כאבן בוחן לכל ספרות טובה שהיא, ואם ידעו על יצירות גדולות בספרויות אחרות - הרי זה רק משום שהן תורגמו לעברית מרוסית. כל זאת החל "להתאזן" לכיוון האנגלוסקסי רק בשנות ה־60 וה־70.
קוראי העברית הכירו בעבר כל סופר רוסי שתורגם. כולם גדולים ומשובחים. יצירות המופת, במיוחד ספרויות מערב אירופה, הוגשו כתוספת לצד המנה העיקרית: אל "דון קיחוטה", אולי היצירה הגדולה בספרות המערב, התוודענו, בעיקר, על פי "תמצית" הקטעים המבדחים שתרגם ביאליק מרוסית. לא שמענו על נובלות־מופת של סרוונטס (בתרגומים שונים) עד לפני כ־30 שנה; לא הכרנו את "גרגנטואה ופנטגרואל" של רבלה (כן, גם כאן היתה גרסה מבדחת לילדים), הגדול בסופרי צרפת לפני העת החדשה, וכך גם לא את "אורלנדו הזועם" של אריוסטו, הקלסיקה של הספרות האיטלקית שלא נודעה בעברית.
אפילו לפרוסט, אולי הגדול בסופרי המאה ה־20, התוודענו בתרגומים חלקיים, ועד עכשיו יצירתו טרם תורגמה במלואה. לעומת זאת, יצירות של סופרים רוסים, גם לא מהמשובחות שבהן, תורגמו שוב ושוב, והן שהגדירו לקוראים את מה שנחשבת קלאסיקה מודרנית.
את "אהבה ראשונה" קראתי עוד בתרגום הישן לפני שנים, וממילא מידת ההזדהות עם ההורמונים המטלטלים באהבה ראשונה היתה דומה. הקריאה הפעם שונה לגמרי, אולי בשל התפכחות, כפירה במוסכם ואמות מידה אחרות, ומובן שעכשיו נחשפות כמה מחולשותיה: כך, למשל, המספר הבדיוני, פטרוביץ, הוא נטול כל אפיון (שיער שחור וחוטי שיבה) ואין לו שום קשר לעלילה או כל סיבה שהסיפור שכביכול כתב לא סופר מפי כל אדם אחר, אם בכלל.
כריכת הספר (תשע נשמות/הכורסא)
העלילה בנובלה זו מתנהלת כמעין פרק שעומד בפני עצמו ברומן חניכה: דרמה רגשית קיצונית בתוך תהליך התבגרות. מושא אהבתו של הצעיר אינו שונה בעיקרו מעשרות ואולי מאות דמויות בפרוזה ובשירה במאות השנים שקדמו לטורגנייב, על פי מתכונת האישה היפה והאכזרית המשתעשעת באוהביה (la belle dame sans merci). מה שמעצים (במידה מוגזמת לטעמי) את הדרמה ביצירה זו היא הקִרבה הביולוגית של הנער לדמות המתחרה על ליבה של אהובתו. שלא כברומנים החברתיים הגדולים - מג'יין אוסטן ועד הנרי ג'יימס - נעדרת כאן האירוניה הדקה וטיב השיחה הסובטילית שבה הנאמר רק מרמז על הלא נאמר. כאן הכל נאמר חד וחלק.
מידת המודעות, ואולי אף האינטליגנציה, שטורגנייב בחר להעניק לנער בן ה־16, מעוררת תמיהה: כביכול הוא נער מתבגר ככל הנערים, אך שוב ושוב הוא נרמז על מה שעומד להתרחש, וגם כשמתרחש לנגד עיניו - הוא מסרב להכיר במציאות.
באחרית הדבר היפה של המתרגמת יעל טומשוב, מתגלה כי העלילה מבוססת על אהבתו הראשונה של טורגנייב לנסיכה, שניהלה בה בעת רומן עם אביו. ובכן, זהו סיפור מטונימי על כל פרטיו. מצאתי טעם לפגם בביטוי מפי המחבר "הבעת פנים עלובה־נכלולית כשל ז'יד", שאינה מקרית: טורגנייב טרח וכתב סיפור נפרד שנקרא "ז'יד" ("יהודי") עם כל האפיוניים החיצוניים האנטישמיים המוכרים של התקופה. מעורר דחייה גם התיאור (הלא ביקורתי) של המאהב המתחרה, שאהובתו אינה מתרצה לו עד שמצליף בה בשוט - ואז היא פותחת זרועותיה ומתמסרת לו. כאילו בא להדגים את האמרה הנלוזה של ניטשה: בלכתך אל האישה, אל תשכח את השוט.
בין הריאליזם לרומנטיקה, טורגנייב עומד בנקודת אמצע הדרך. קרוב יותר לדעתי לרומנטיקנים מאשר לדוסטויבסקי. הדמויות המרכזיות שלו אינן מורכבות במיוחד, והתיאור החיצוני בהתאם. הנסיכה - שערה הזהוב שופע, כתפיה מעוגלות, חזה ענוג ומבטה כמו רומז "לטפני, לעגני" - נוהגת כצפוי בגחמנות מפונקת. האב, יפה תואר, גברי באופן מוגזם למדי, חד־משמעי ואינו משתנה. הוא שופע ביטחון עצמי ואדנותי, וכך גם במראהו החיצוני. והנער, כמצופה, שבוי באהבת נעורים בתולית, הערצה ללא גבול וייסורים.
טורגנייב ניחן במיומנות מרשימה כשמדובר בתיאורי טבע. הוא מצייר בעידון רב כבמכחול יפני מראות חורף, כמעט תמיד כדי להדהד מצבי נפש משתנים שלא מותירים מקום לדמיון: "הברקים האילמים, ההבזקים המרוסנים - ענו על המיות הלב הכמוסות שניצתו גם בליבי". דימוי אחד ארוטי מרשים, אולי לא מודע: "דמיוני השתולל כמו הסיסים החגים סביב מגדל פעמונים".
"אהבה ראשונה" אינה יצירת מופת, אך זו נובלה שנקראת בחשק רב, ואם מוכנים להתמסר לסיפורו של הגבר בן ה־40, שחור השיער עם אניצי השיבה, יש ביצירה זו נעימות רבה. התרגום של טומשוב שומר על הטון הטורגנייבי, ומי שאינו קורא במקור הרוסי, יסתפק וישמח בכך.
האחים גונקור, מחלוצי הנטורליזם הצרפתי, מספרים ביומניהם על טורגנייב, שהיה "ענק, עדין עם שיער שעווה או נזיר זקן. יפה תואר, מעורר השראה, עיניו כחול משי". האחים מספרים (בגוף ראשון יחיד, כדרכם) שטורגנייב התוודה בפניהם שמפאת גילו אינו מסוגל להתקשר לאישה. "כל חיי היו שרויים בנשיות. לדידי, אין בעולם ספר או כל דבר אחר שיכול לפצות על היעדר אישה". אפשר, אם כך, שכתיבת "אהבה ראשונה", בשנים האחרונות של חייו, היתה עבורו תמונה נוסטלגית: העלאה באוב של חוויית נעורים מסעירה, שמשמשת פיצוי על השנים שחלפו. √
אהבה ראשונה / איוון טורגנייב
מרוסית: יעל טומשוב; הכורסא/תשע נשמות, 128 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו