העיסוק בצביעותן של האליטות הפך בשנים האחרונות לאופנה פוליטית משני צידי האוקיינוס. אבל עבור הסופר הצרפתי אריק ויאר, מדובר בעניין על־זמני, או לפחות כזה שרלוונטי למאה ה־20 כולה. ספרו, "סדר היום", עוסק בראש ובראשונה בצביעות הזו – שמאפשרת לאינטרסים כלכליים צרים לנווט מהלכים היסטוריים הרסניים.
הרומן הקצר של ויאר, שזכה בפרס הגונקור לשנת 2017, ראה אור לפני כמה חודשים בעברית בהוצאת ספרית פועלים, בתרגום מצרפתית של רמה איילון. על פניו הוא נפרש מ־1933, זמן עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, ועד למשפטי נירנברג. אלא שבפועל כל ניסיון לתחום את התרחשות הרומן אינו יעיל, כיוון שוויאר ביקש לערבל את הזמן וליצור הלך רוח, שכולו כתב אשמה כלפי האליטה האירופית, ששיחקה לידיה של הכוחנות הנאצית העולה.
"אין ספק שהאליטה האירופאית התנהגה בסלחנות כלפי המשטר הנאצי", אומר ויאר בראיון עימו שנערך לאחרונה, בעת ביקורו בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים, "לכן, באופן אישי, אני פחות מתעניין ברוע עצמו, אלא יותר באנשים כמו צ'מברליין שחתם על הסכם מינכן; קורט שושניג, שהיה קנצלר אוסטריה בזמן האנשלוס; או התעשיין גוסטב קרופ. באמצעות המחוות שלהם, בזמן קבלת ההחלטות, אפשר לפענח את הסלחנות הזו. היא לא תתפענח באמצעות הודאות יבשות או סטטיסטיקות".
דיוקנו של קרופ, נצר למשפחת תעשייני הפלדה והתחמושת הגרמנית (שבשנות ה־90 התמזגה עם יריביה והפכה ל"טיסנקרופ" המוכרת מפרשת הצוללת), מופיעה על כריכת הרומן, שעלילתו נפתחת באסיפה שנערכה על גדת נהר השפרה ב־20 בפברואר 1933. באותה אסיפה נכחו 24 מבכירי התעשייה הגרמנית, שהגיעו לפגוש את הקנצלר הטרי – אדולף היטלר.
ארוחה עם צ'מברליין. ריבנטרופ
ויאר (51), סופר, תסריטאי וקולנוען, אימץ את אמנות המונטאז' הקולנועי גם לכתיבתו. ספרו "ערוך" כרצף לא־נרטיבי של אנקדוטות מאחורי הקלעים של המלחמה: תיעוד מפגש דרמטי בין שושניג להיטלר, רגע לפני הסיפוח; מעמד הוצאתו להורג בנירנברג של ארתור זייס־אינקווארט, ש"החליף" את שושניג על ידי קבינט נאצי; ורגע מותו הטרגי של ולטר בנימין, בעת מנוסתו, בגבול צרפת וספרד.
אף על פי שלעתים הקפיצות ברומן אינן מוסברות, ואף לפעמים אקראיות, הפרגמנטים מתלכדים ביצירה לכדי תצרף אסתטי של טירוף אנטישמי, המונע על ידי אגו קיצוני ואינטרסנטיות כלכלית לאומנית. ויאר השתמש בארכיונים רבים כדי לפזר מול שולחנו מאות פיסות של תיעוד, והפך אותם לפרוזה בדיונית.
"לא רציתי להיכנס לנעליו של העד", מבהיר ויאר בשיחה עימו, "השואה היתה אירוע קטסטרופלי ולא רציתי לקחת את העדויות ולעשות מהן ספרות. ביקשתי ליצור 'סדר יום', ומכאן שמו של הרומן – רשומון שמתאר כיצד מדינות המשיכו להתנהג כרגיל, למרות שההרס הנאצי היה מעבר לפינה".
ברומן אתה מתאר את הקונפליקטים שראשי מדינות באירופה, ובעיקר אוסטריה, עמדו בפניהם כשהצבת הנאצית סגרה עליהם. האם בעיניך האחריות היא אך ורק על ההנהגה, ופחות על הרחוב ועל ההמונים שנסחפו אחר המנהיגים?
"אני בהחלט מתעניין יותר באדישות של מקבלי ההחלטות, ולא באיפיון של התנהגות העם. זה בעיקר בגלל שאנחנו חיים בעידן שבו ההפרדה בין מקבלי ההחלטות לבין אלו שפועלים לפיהן רק מתגברת. לכתוב ספר זה להימצא במחיצתן של הדמויות המרכזיות, ובמקרה זה אלו המנהיגים, על החולשות והחוזקות שלהם".
כריכת הספר (ספרית פועלים)
אחת הסצנות הזכורות ברומן היא מפגישתם של היטלר ושושניג ב"קן הנשרים" בברכטסגאדן שבבוואריה. "הוא מרגיש מין קהות חושים, תשישות", מתאר המספר את שושניג הפוסע ללשכתו של היטלר, "האימה מקודם נמצאת כאן, נתלית מקורות התקרה, נחבאת מתחת לכורסאות". בהמשך מתוארים שינויי מצב הרוח של היטלר, והאימה שהטיל על סובביו. "הפיהרר משך אליו אנשים בעוצמה מגנטית, ואז דחה אותם מעליו בכוח כה רב שתהום נפערה, ושום דבר לא יכול למלאה".
בפרק העוסק בפגישה בין היטלר ושושניג אתה מתאר את היטלר בקירבה ובאינטימיות שלא מאפיינת רבים שכתבו עליו. לא חששת מכך?
"הסתמכתי על זיכרונותיו של שושניג, כפי שהם מופיעים בספרו 'רקוויאם לאוסטריה'. נזהרתי מאוד שתיאורים של מחוות של אנשים, כפי שהם היו מאחורי דלתות סגורות והופיעו רק בעדויות בודדות, יהיו כפי שהם – ללא מניפולציה של ספרות. לא המצאתי דיאלוגים או המצאתי סצנות. הדבר היחיד שעשיתי טמון בעריכה".
אם כך אפשר לקבוע שספרך הוא מעשה קולנועי? מדוע לא בחרת לעשות סרט על הזמן הספציפי הזה שהביא לסיפוח אוסטריה ולמעשה היה נקודת אל־חזור במלחמת העולם?
"כיוון שהנרטיב הספרותי גמיש ומעכל טוב יותר קפיצות בזמן. הקולנוע לימד אותנו שהעורך קובע הכל – תזוז של תמונה יכולה לשנות את המסר של הסרט. אבל לא רציתי לשנות מסרים, אלא להעמיק אותם".
פגישה גורלית. קורט שושניג
דוגמה לרב־ממדיות הזו מציג ויאר ברומן באמצעות מדורי מודעות האבל בעיתוני צרפת מיום פלישת גרמניה לאוסטריה, 12 במרץ 1938. הוא מספר כי נבר בארכיון ומצא כי לגבי יהודים רבים שנפטרו באותו היום, ופורסמו מודעות על פטירתם, נכתב כי סיבת המוות "לא ידועה".
"ברור כי הסיבה ידועה – היהודים הללו התאבדו", אומר ויאר, "ההתאבדויות הללו לא התרחשו במקביל לשואה, אלא הן חלק מהשואה עצמה. למעשה, המילה התאבדות אינה נכונה לגבי אותם יהודים, כיוון שהגרמנים הם אלו שכפו עליהם להתאבד. ההתאבדות שלהם היא פשע שנגרם על ידי גורם זר. להגיע למסקנה הזו, ולהוביל למהלך שכזה, היה אפשרי רק בזכות העריכה שביצעתי ברומן. העריכה הזו אינה טכניקה, אלא נקיטת עמדה".
זכית בפרס הגונקור על "סדר היום". סופר צרפתי אחר מהדור שלך, לורן בינה, זכה ב־2010 בגונקור עבור ספר ביכורים, על רומן העוסק בהתנקשות בריינהרד היידריך. האם השואה מעסיקה ביתר שאת את הסופרים הצרפתיים של הדור השני והשלישי למלחמה?
"מלחמת העולם השנייה, והשואה בפרט, הם אירועים כל כך גדולים – עד שהם הפכו למחשבה בפני עצמה, ולמעשה הם שינוי של המחשבה כפי שהיא היתה עד אליהם. האפקט הפסיכולוגי של האירועים הללו לא פג כלל עד לימינו, ומדינות רבות, ובכללן צרפת, עדיין נמצאות בהדחקה. מה יודעים הצרפתים על מה שאירע במדינתם בשנות המלחמה? האם הם רוצים בכלל לדעת? ויותר מכך – מה ידעו אותם צרפתים כשיהודי מדינתם גורשו למחנות הריכוז?
"מנהיגים ופוליטיקאים רבים בצרפת שיתפו פעולה עם הנאצים, וצרפת נכבשה על גרמניה. כך שהשאלות הללו עדיין בוערות בצרפתים, ואני בטוח שהן יעסיקו את האמנים עוד זמן רב".
לשאלה מדוע החליט לתאר אירועים היסטוריים הרי־גורל, שיכולים לפרנס אלפי עמודים, דווקא באמצעות פגישות קטנות ומחוות שוליות שמחזיקות רומן צנום, מעדיף ויאר לענות באמצעות המלצה לספר של כותב אחר, הסופר הצרפתי־יהודי מרסל כהן.
"לכהן יש ספר קטן ונהדר שנקרא 'בסצנה הפנימית', והוא עוסק בהוריו שגורשו מפריז למחנות כשהוא היה בן חמש. כל מה שנותר לו מהם הם כמה פריטים קטנים, כמו ספל או תמונה. הרומן מתעסק בפריטים הקטנים הללו, בצורה רגשית אבל חכמה מאוד. הוא מנסה לבדוק מה ניתן לספר עם ההוכחות שישנן בידינו".
ויאר מספר על סצנה שזכורה לו במיוחד מהספר. "מרסל פוגש דוד מהמשפחה, הם מתחבקים, והדוד מריח אותו ואומר: 'הבושם שלך זהה לבושם שאביך השתמש בו'. כך התחוור למרסל שכל השנים הוא חיפש את אביו באמצעות הריח, מבלי לדעת זאת. בתת מודע. כמו הכמיהה הלא רצונית של פרוסט לעוגיית המדלן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו