"המלחמה בקיץ הפכה את רוחה של רונית ו'". כך נפתח "בשבח המלחמה", הרומן השני וספרו הרביעי של עילי ראונר. בשורות שלאחר מכן, מסופר על המורה רונית כי "למזלה לא היו לה הורים מזדקנים ולא ילדים לדאוג להם" וכי "היא החשיכה את הטלוויזיה בסלון וויתרה על נוכחותה בפייסבוק. לפעמים היתה קוראת ספרות יפה".
המשפטים הבודדים הללו, כולם בעמוד הראשון של הרומן, מגבשים מול הקורא גיבורה כמעט זהה באופייה לדמות הגיבור מרומן הביכורים של ראונר, "עריק", שראה אור בשנת 2015 (ידיעות ספרים). זוהי דמות הפורשת מן הציבור מתוך אין־ברירה פנימי, חסרת מנוח ונודדת, גם אם מבחינה פיזית היא מקובעת במקום אחד. על פניו, הדמות הזו ניזונה בפטאליות מן "הפצע הישראלי". החרדה הקיומית ותחושת הארעיות אינן מאפשרות לה לאסוף את עצמה לכדי התבוננות פנימית רציונלית. היא בפאניקה, בתזוזה, באובדן שליטה, ורק הספרות מספקת לה מקלט, אך גם הוא ארעי ושברירי.
העולם שיוצר ראונר ברומן זה מתקיים בזמן ימי הלחימה הארוכים של מבצע צוק איתן. רונית, מורה לספרות שברירית ושתקנית, נחשדת על ידי קבוצה מתלמידיה ב"שמאלנות", שעה ששמה מופיע על עצומה המבקשת לעצור את הקרבות. הנערים, ש"עשו במסדרונות בית הספר כבשלהם", אורבים לה ליד ביתה, סמוך להבימה בתל אביב, ופוגעים בה.
הנערים נעים ברחובות כלהקת צבועים, פועלים במחתרת ללא חת, משחדים ומשחיתים. אבל אט־אט מתברר כי לא במורה השמאלנית הם מבקשים לפגוע אלא בעיקר ביכולת לשנות ולבסס תודעה, ומתוך כך - בספרות עצמה. כשרונית קוראת בכיתה את "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, אחד הנערים מתפרץ: "מתים בשורה, בשורה ארוכה, כבר ראינו את זה. מילא אם זה היה בשואה, בתאי הגזים, מילא על אלה שהתפגרו על אדמת המולדת. אבל לכתוב שיר גרוע, בשביל מה זה טוב!" לאחר רגע זה מתגבר: "כל הקיץ יורים עלינו... הנה מוטלות גופותינו - הוא התבלבל המשורר הזה: הנה מוטלות גופותיהם. גופותיהם! זה מה שהוא היה צריך לכתוב. שילמדו!"
האלימות והפחד דוחקים את המורה למסע מהיר, תזזיתי וסכיזופרני בין סבכי הרחובות שסביב תיאטרון הבימה - מרמורק, אבן גבירול, החשמונאים, רחבת הסינמטק. לפרקים היא מצטיירת כ"גולדמן" נשי, פרפראזה קצרה לשבתאי, המתאר את ההליכה המבוכית של גיבור "זכרון דברים" כאקט מנחם במרחב ביתי שהפך לזר ומנוון. אלא שלהבדיל, רונית אינה משוטטת ללא הרף, לא מוצאת מזור בעצם החיפוש, ומסתגרת בגטו המוכר לנו כיום כזירת ההפגנות והמחאות הקבועה של השמאל.
"בשבח המלחמה" הוא ניסיון לייצר ספרות פוליטית אפוקליפטית. הניסיון הזה מתבהר כבר בעמודים הראשונים של הרומן, ומשם הוא פועל במסלול יחסית צפוי. אי אפשר להתעלם מכך שלמרות החוזק הצורני של ראונר - אותה כתיבה מבוהלת, פרנואידית, לעיתים מצומצמת ולקונית ולפעמים, ברגע של הפוגה, מהורהרת ושירית - הוא נאמן מדי למסר בודד שמגיע עימו "מהבית", ובכך מונע ממנו הפתעות והיתקלויות, שבדרך כלל הכרחיות לרומן.
ובכל זאת, מעניין להבחין ביצירה זו במעבר העדין מאפוקליפסה, אותה תחושה של קץ העולם המתקרב, לדיסטופיה - מציאות שבה הקץ כבר מתרחש. זה ניכר בעיקר בתיאור ההתנהלות של חבורת הנערים, שרגע אחד עוד רוחשים מזימה בחניון תת־קרקעי, ורגע אחר מבקשים "לכלות את זעמם בכל דבר שנדף ממנו ריח מתורבת... לנעול את חנויות הספרים, להבעית את הגבירות במסעדות". המחבר לעיתים יוצר בכוח את המעבר הזה, דוחס את האוויר, זורע בהלה פתאומית, יוצר "אפקטים" מילוליים שיתרמו למחנק. אלה הופכים ליעילים רק כשהם סובבים את תודעתה של רונית ו': כי דיבור חסר־נשימה, דיבור לחוץ, אינו יכול להיות קוהרנטי.
כך שהפוליטיות הנצרבת ברומן זה טמונה בעיקר בנפשה של גיבורתו. זהו אינו "ספר של תקופה", כפי שרבים רוצים לקרוא אותו, אלא יצירה של מצב קיומי על־זמני. שמו של הרומן, המשדר מסר מנוגד לתחושה העולה ממנו, מעיד על מצבה זה של רונית ו'. שכן למרות שהיא מצטיירת כדמות במצוקה אדירה, דומה כי אופן המימוש היחיד שלה הוא דווקא מתוך אותה מצוקה עצמה: אישה במנוסה תמידית, בהסתגרות, בהתנתקות, בתסכול, בחיפוש אחר אובדן או פורקן כלשהו. ביומנה היא כותבת: "ישבתי על ספסל ועישנתי סיגריה, אנשים חלפו על פני, אם היה מסתכל בי מישהו, הייתי קמה והולכת". לא במקרה היא מותירה בלילה חריץ בדלת דירתה, בכוונת מכוון, "אם ירצו להיכנס כשאני ישנה".
הנערים הסובבים אותה, אותם נערים שארבו לה, הופכים בהמשך לחלום בלהות, לניצבים קבועים, דוממים; הם תוקפים גם אנשים אחרים, וכל הזמן מקיפים אותה. הטבעת שהם יוצרים, בזמן ערות כמו בחלום, מתפקדת כחומה בינה לבין המציאות. היא נטרפת בהדרגתיות בשיגעון. האזעקות העולות ויורדות אינן מצליחות להקיץ אותה.
עקב בצד אגודל מנסה עילי ראונר למקם את גיבוריו, אם זו המורה רונית ו' או אם העריק הצעיר מספרו הראשון, כניצבים בשושלת התלושים הרבים־רבים מן הספרות העברית לדורותיה. המניע לפרישות, הנקודה שסביבה מסתובב אותו עולם כאוטי של התלוש, לא יכולה להיות זהה בניסיונו זה. התלוש המודרני נקרע מן המציאות ומן הכלל בשל אובדן פרטיות קיצוני, וחדירה אלימה של האספסוף הדיגיטלי לנכסיו התרבותיים. זהו תלוש אוניברסלי, והבריחה הפוליטית שלו אינה קשורה בהכרח למרחב המיליטנטי הישראלי אלא לתנועה דקדנטית עולמית. התלוש העברי והיידישאי, לעומתו, אף ששאב גם הוא השראה מתלושים עולמיים, היה בעיקר דור ראשון להשכלה יהודית, וניהל קרב סיזיפי נגד מסורת אבותיו.
ברשימתו "מהרהורי סופר", שזמינה לכל דכפין בפרויקט בן־יהודה ברשת, מתאר י"ח ברנר את ד"ר ויניק, הגיבור התלוש של י"ד ברקוביץ', כמי ש"נשמט הקרקע המשפחתי מתחת לרגליו, שנתרחק מעולמו ולעולמות אחרים זר הוא, והריהו תלוי בין שני מגניטים בין שתי רשויות".
גם רונית ו', המורה לספרות, נקלעת ברומן לטרגדיה קוטבית זו: תלויה באוויר בין השירה, "דרכם של חריגים להתאבל", לבין האלם האכזר של המלחמה. אין בכלל ספק מי יישאר לעמוד אחרון.
בשבח המלחמה / עילי ראונר
דביר (רוח צד), 222 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו