מרחוק הם נראו זוג נאה וגבוה. הגבר לבש חליפת עסקים אלגנטית ששוליה בצבצו מתחת למעיל הזמש הפעור והיא הייתה רזה וגבעולית, מהודקת עד לצווארה במעיל דק וארוך מבד עמיד לגשם. שיערה השחור הגיעה עד לכתפיה ואת תווי פניה החדות כיסו משקפי שמש שחורים וגדולים אף שאפילו קרן שמש אחת לא חדרה בעד לשמי החורף האפורים. כל הגבוהות הרזות זונות, הרהר כשגלש אליהם עם המונית החרישית שלו.
הגשם הטורדני העיקש שיורד מזה שבוע היה עכשיו דק ודליל מכדי לשטוף את המדרכות. הנהג הצעיר עצר בשולי הכביש הנוצץ והביט בבוץ המזוהם הנערם בכל מקום. בחודשים הראשונים עוד חשב שיהיה כמו רוברט דה נירו בנהג מונית. אני הולך לראות את הטינופת האנושית במיטבה, כתב אז באחד הרמזורים האיטיים האלה במחברת קטנה ששמר בתא הנהג. ואני הולך להשתמש בזה ועוד איך. הוא קילל כשחוד העיפרון נשבר מרוב לחץ.
את המונית רכש בכספי ירושה של דודה ערירית. זה היה מהלך נבון אחרי שנאלץ לעזוב את הדירה שחלק עם אהובתו ומיד אחר-כך גם את לימודי הקולנוע. הדירה הייתה שלה וכשחשף את הרומן שניהלה מאחורי גבו עם הבוס שלה לא רק שלא הכחישה, כפי שציפה אלא אמרה לו שהיא מצטערת, אבל אנחנו חיים בתקופה כזו שגם לנשים מגיע ליהנות.
אפילו לא טרח לענות לה ובחודש הסתווי הנאה ההוא ארז את חפציו המועטים, כמה בגדים ואת כל הספרים שאהב ושכר דירת חדר ליד האוניברסיטה. זו הייתה דירה מזערית, ישנה ומוזנחת ובעלת הבית נראתה לו כמו הזקנה של רסקולניקוב. שבועיים אחר-כך כשהמורה לתסריטאות העיר לו מול כל הכיתה שהתסריטים שלו משעממים וחסרי דמיון והעלילות שלו לא מתפתחות, החליט לנטוש את לימודי הקולנוע. למחרת המורה התחרט, עוד לפני שידע שהסטודנט עזב, ושלח לו מייל: הייתי עצבני אתמול והגבתי באופן לא ראוי. לא אמרתי שאתה נטול כישרון, התכוונתי שחסר לך ניסיון, שאתה צריך לצאת לעולם ולהתבונן באנשים. באמת להתבונן. הראיה שלך חד ממדית. ואולי כי למזלך לא חווית מספיק כאב.
חודשים שכב בחדרו חולה ומדוכא. כשנגמר לו הכסף יצא לעבוד במלצרות וחזר לדירתו העגומה מיד בתום המשמרת. מלצרית אחת דווקא רמזה לו שתשמח שיצא איתה. היא הייתה נמוכה ושמנמנה והוא חשב שיש בה משהו ערמומי. נשים השאירו לו טיפים נדיבים, לעיתים ארוזים בחיוך פתייני וזה עורר בו בחילה. הוא לא צריך אף אחת. הוא חזר הביתה וראה שוב ושוב את כל הסרטים של צ'ארלי קאופמן התסריטאי שהכי העריץ. בגללו הלך ללמוד קולנוע, ככה בדיוק פעם רצה לכתוב. על אנשים, על אהבה, על חמלה אנושית.
אחר-כך ראה, שוב, את כל הסרטים בהם הופיע פיליפ סימור הופמן, השחקן הנערץ עליו שהתאבד, כמו שחקן מופלא אחר שהעריץ - רובין ויליאמס. הופמן וקאופמן, אפילו השמות נשמעים דומים. אילו היה הומו כנראה היה מתאהב בשניהם אבל הוא לא. ולכן רק שאף לגייס את האמנות שלו כדי לעורר את מה שהם הצליחו לעורר, הראשון בכתיבה, השני במשחק.
הוא ראה אותם בלופ אולי מתוך איזו תקווה אווילית שמשהו מהגאונות שלהם ידבק בו. הבמאי שעבד עם קאופמן כתב וביים את "היא", סרט שהותיר בו רושם עז כי גם הוא כמו חואן פניקס (עוד שחקן מחונן שאהב) היה בודד וחריג במובן העמוק ביותר של המילה, ולא מתאים לעולם החדש והמנוכר. ולפני שנרדם תהה האם זה מקרי שהשחקן שהכי העריץ התסריטאי שהכי העריץ והבמאי של "היא" שגרם לו התרגשות כזו, שלושתם שיתפו פעולה בסרטים שאהב?
כל המחשבות האלו בלבלו אותו כך שכשיצא מהבית נדמה לו כל מפגש אקראי כמו סצנה מתוזמנת היטב בתסריט שיכתוב שבו המציאות והבדיון מתערבבים טוב טוב ובאופן מבריק. כן, חשב, אולי כמו קאופמן שנכשל בניסיון לכתוב את התסריט לפי הספר על הסחלבים ובסוף יצא לו סרט ששווה אוסקר, אולי גם הוא יכתוב על כל מאמציו וכישלונותיו לכתוב תסריטים?
הוא חשב שזה מצחיק שהוא עצמו רוצה להיות כמו קאופמן שבעצמו כתב תסריט על אנשים שרוצים להיות כמו ג'ון מלקוביץ. הוא ניסה לאמץ את מוחו ולהבין מה המשמעות של זה אבל לא הצליח. הבעיה עוד העמיקה כשעלה בדעתו פתאום שכל הסרטים שנמשך להם עסקו בהתייחסות עצמית או בפלישה לתודעה של האחר או בייסורים העוברים על האמן בדרך ליצירת המופת. הרי גם סינכדוכה ניו יורק הווירטואוזי עוסק בזה. ולא שהבין אותו עד הסוף אף שצפה בו ארבע פעמים.
עם רוב כספי הירושה קנה לעצמו מונית יוקרתית מדגם מרצדס איקס חמש ויצא לאסוף ניסיון חיים כנהג מונית עצמאי.
מקרוב ראה שהאישה מאוד יפה ושלגבר יש כרס לא קטנה, עיניים קטנות בהירות ושקועות וגבות משולשות ששיוו לו מראה מכמיר לב של ליצן. הם היו כבני ארבעים, אולי קצת יותר. הוא עצמו היה בן שלושים ושלוש ומעולם לא ידע לעשות הערכה גילאית.
הגבר פתח את הדלת באדיבות בפני האישה, נתן לה להיכנס ראשונה והתיישב לצידה במושב האחורי. הוא מסר לו את הכתובת ושאל בדאגה אם הוא צריך הסבר או שיפעיל ווייז. זה בסדר אמר הנהג אני מכיר את המרפאה הזו. הגבר הרים גבותיו בפליאה ואחר הביט באישה ברוך וחייך אליה. היא שתקה והביטה החוצה אל הקור. כלבה סנובית, חשב הקולנוען הצעיר.
היעד לא היה רחוק אבל הכבישים הפקוקים בשל מזג האוויר הסגרירי חייבו אותו לעצירות מרובות. הוא שמח שיש לו זמן להתבונן בעד למראה האחורית אחר ארשת פניהם. לעקוב אחר האישיות כפי שמשתקפת בהתנהגות. הגבר דיבר אליה בקול רך, מרצה, מדי פעם חייך חיוך טוב לב אבל האישה נותרה ספינקס אנטיפתי. כשבן זוגה ניסה ללטף את שיערה היא מיהרה להירתע. ח'תכת מנוולת, חשב התסריטאי, מה הוא עושה איתה בכלל? למה הוא מתפשר ככה? האישה שכאילו שמעה מחשבותיו החלה לדבר. לא אליו אלא אל הגבר שלצידה. קולה היה חד והברותיה מופרדות היטב: אל תשכח בשלוש לקחת אותה. טראח, הטמפרטורה במכונית צנחה. כן, כמובן, חייך אליה הגבר והביט בה בצפייה. הנהג נגעל מהרפיסות הזו. התחשק לו לומר לו משהו. אבל מה? האישה המשיכה לשלוח צרור הוראות וציוויים ושפתיה כמעט לא זעו. לא את כל מה שאמרה הנהג פענח אבל אי אפשר היה לטעות בנימה הקפואה המסרסת וברכותו של הגבר, באהבתו המתמסרת לאישה השטנית הזו.
היא באמת הביאה לו את הסעיף. צינית, מתנשאת, שתלטנית. ככה בטח הייתה נראית אהובתו בעוד עשר שנים לו נשארו ביחד. הוא ניצל. תודה לאל.
ככל שהתקדמה הנסיעה החל הקולנוען להרגיש טוב יותר. אני חוזר לעצמי, חשב, הכול ישתנה מהיום. ובאמת שם לב שהרבה דברים השתנו אצלו לטובה לאחרונה. הוא נעשה חסין למבטים מלגלגים, כבר היה לו פחות אכפת ממה שאחרים מצפים ממנו. הוא הרגיש חזק. רק ככה אפשר להיכנס לעולם הבדיון, הבין סופסוף, אבל כזה שמבוסס על המציאות ולכן עמוק ומרתק. אפילו טרנטינו עבר לגור לא רחוק ממנו, אולי זה סימן, אולי הוא יראה לו את התסריט. עוד מעט יחזור הביתה ויתחיל לכתוב את התסריט הזה. הוא ניסה לזכור כל רגע בנסיעה, זאת הולכת להיות הסצנה הפותחת.
בעשר דקות האחרונות האישה השתתקה כאילו התעייפה מלהיות אכזרית. גם הגבר שתק. שתי דקות לפני שהגיעו האישה התכווצה במושבה ושלחה את ידה הימנית אל עיניה כאילו שכחה שהיא מרכיבה משקפי שמש.
הגבר הביט החוצה בעד לחלון המכונית ובעד לגשם שניתך בפראות.
תגידי להם, אמר, שקמת בחושך ודפקת את הראש בקיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו