"הטירה" פורסם ב־1926, כשנתיים לאחר מותו של קפקא משחפת, מתוך הטיוטות שמצא חברו מקס ברוד במגירתו. הוא לא גמר את "הטירה" כפי שלא גמר את שני הרומנים האחרים שלו, "המשפט" ו"אמריקה", ומצבו של הרומן היה אף "טיוטתי" יותר מהאחרים. פרק 25 מסתיים באמצע המשפט, בעיצומה של הסצנה, הרבה לפני הסוף המתוכנן של הרומן שעליו שוחח עם ברוד, כאילו לא היה אפשר לעצור את המחויבות העצומה של קפקא לכתיבה אלא בסכין שיורדת על היד הכותבת בתוך תנועתה, ויוצרת בתוך כך את אחד מגילומי המוות המוחשיים בתולדות הספרות.
באחדות גורלות טרגית גם נילי מירסקי, שתרגמה אותו לעברית, הלכה לעולמה לפני שהצליחה להביא את "הטירה" לידי גמר. היא תרגמה 23 פרקים, ובזמן שנותר לה, כותב חברהּ הקרוב אמיר פלג בפתח הדבר לספר, היא העדיפה לחזור אחורה וללוש את העברית כך שתתאים ללשון הקפקאית הייחודית, הבהירה והחותכת. את הפרק ומחצית־הפרק האחרונים השלים המתרגם רן הכהן מתוך ניסיון (הרואי לא פחות) לשמור נאמנות לקול שעיצבה מירסקי בפרקים הקודמים.
אלא שדווקא שלל המאמצים הבלתי שלמים שהושקעו ביצירה הם במידה רבה הסיום היאה ביותר ל"הטירה", והמימוש המושלם ביותר שלה בהתאם לכוונת מחברהּ. שכן בעוד גיבור "המשפט", יוסף ק', נרדף על ידי רשות מסתורית וסמויה מן העין, גיבור "הטירה" ששמו ק' נע בכיוון ההפוך: הוא משתוקק להגיע אל הרשות המסתורית ולהיכנס תחת חסותה, אבל נתקל פעם אחר פעם בדחייה, בהתעלמות ובהפקרה. ודווקא המניעה הזאת להגיע אל תעודתו היא, לפי פרשנותו של ברוד, המפתח לגאולתו של הגיבור, שכן לדבריו, "הטירה" נכתבה לאור דברי גיתה: "כל השואף ולא מרפה - אותו נוכל לגאול".
הרומן נפתח עם הגעתו של הגיבור ק' לכפר למרגלות "הטירה" כדי לשמש שם מודד קרקעות. הוא זומן במיוחד לתפקיד, אבל עם הגעתו מתברר שלאיש לא ברור מה בדיוק עליו לעשות, מי ולמה זימנו אותו, ומי אחראי עליו כעת. גם מהותה של הטירה לא ברורה. הכניסה לשם אסורה על ק', אך כשהוא מתבונן בה מרחוק הוא רואה שלא מדובר במבצר מפואר, אלא בכמה מבנים נמוכים צפופים; "מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה". היא מזכירה לו עיירה עלובה, כמו עיירת מולדתו.
מכאן ואילך מתחיל מאבקו של ק' ברשויות הטירה - לא כדי להתנער מהן אלא כדי לקבל מהן הכרה. "להסדיר את ענייניי עם הרשויות - זו משאת נפשי הגדולה, משאת נפשי היחידה, בעצם", הוא אומר. על אף הדחיות וההשפלות שהוא זוכה להן, הוא מתעקש לרדוף את הסמכות האחראית, ונלחם בכל כוחו לפגוש מישהו מאדוני הטירה ובמיוחד את ראש הלשכה קלאם (בגרמנית: דוחק ולוחץ). אך קלאם מצטייר כישות מטאפיזית בלתי מושגת, שאי אפשר להיישיר אליה מבט ואסור לבטא את שמה המפורש, וק' נודד בכפר, עלוב וחסר פרוטה: "המסקנה היא אפוא", הוא אומר, "ששום דבר לא ברור ולא ניתן לפתרון - מלבד הגירוש".
אבל היחסים עם הטירה אינם מקבלים כאן צורה מוצקה ויציבה, וסדרת המפגשים הפיקרסקית של ק' עם דמויות הכפר יוצרת מערך מסועף של השתקפויות המנסחות את דמותו המתעתעת ורוויית הסתירות תוך היפוכי פרספקטיבות (כמו בקריקטורות המפורסמות של האישה הצעירה ההופכת לקשישה). מתברר כי ק' המופקר הוא גם מפקיר בעצמו; כי מה שנראה כהתעלמות בוטה של אדוני הטירה ממנו עשוי להיות, בה בעת, גם גילוי של רגישות מופלגת לעניינו - והכוונה אינה רק לעצם ההשגחה המתמדת עליו הנדרשת מהאדונים כדי שיוכלו להישמר מחוץ לטווח השגתו; וכי לצד היותו קורבן תמים של הפקרת הרשויות, הוא גם מניפולטיבי וקפריזי ומחבל בחוקי העיירה ובמוסכמותיה.
נהוג לומר על "הטירה" שהוא רומן המתאר את מצבו הקיומי של האדם המודרני ואת שקיפותו מול המערך הביורוקרטי של המדינה. אבל קריאה כזאת עלולה לצמצם את הרלוונטיות שלו לחוויית החיים בהווה, כשאת מקומו של הכוח הביורוקרטי העלום - אך המתואם והאנושי בבסיסו - תופס מערך סבוך של כוחות כאוטיים החורגים מגדר המדינה או ארגון־העל וכוללים, בין השאר, גם את התווך המאיים שבינינו לבין הלא־אנושי והבלתי צפוי. לכן קריאה עכשווית תיטה לא רק אל הבנה מופשטת ומטאפיזית יותר של הטירה - כמחוז חפץ או מקור סמוי של חמלה וחסד - אלא תקנה מקום מרכזי לבחירות הספרותיות והלשוניות של קפקא.
גם מירסקי, בתהליך העבודה שלה על "הטירה", שאותו מתאר פלג בפתח הדבר שלו, השקיעה מאמצים רבים בניסיון לעצב את העברית ברוח הגרמנית הייחודית של קפקא - לשון שתוארה על ידי צמד ההוגים הצרפתים דלז וגואטרי כמעשה של דילול וריקון הגרמנית מעודפויותיה, וכחלק מפעולת ההתנגדות שלו לתרבות הגרמנית, כיהודי צ'כי הנתון תחת שלטון של דוברי־גרמנית. מירסקי, כותב פלג, עשתה ככל יכולתה לייבש את הטקסט, כשהיתה חוזרת וקוראת במה שתרגמה, ומכריזה: "לייבש, צריך לייבש!"
ואכן, אם משווים את התרגום של מירסקי לתרגומו המופתי של שמעון זנדבנק מ־1967, עולים הבדלים שאינם קשורים רק לעדכון השפה ולשינויים קטנים בנוסח המקור הגרמני (הנוסח שמירסקי תרגמה ממנו שונה מעט בחלוקה הפנימית של הפרקים, בשמות הפרקים ועוד), אלא מעידים על השינויים שעברו על העברית הביורוקרטית מאז שנות ה־60. שכן ניסיונה של מירסקי להעביר את הצלילות הייחודית של קפקא ללשון "שקופה" הקרובה לעברית המהוגנת וחסרת הריח של הקול הביורוקרטי הישראלי בימינו, גם ניקה את הרומן, באופן פרדוקסלי, מהנימה הקומית המאופקת השזורה בתרגום הקודם - במיוחד כאשר קוראים אותו ממרחק הזמן, מבעד לשכבות של אבק - מאותם "קצוות מסולסלים" המזוהים כל כך עם הקול הפקידותי המתאמץ לשוות לעצמו ארשת רצינית, ומגלים שבעצם אינו מיובש כפי שהוא נשמע. √
הטירה / פרנץ קפקא
מגרמנית: נילי מירסקי; אחוזת בית, 392 עמ'