על הדיסטורשן / גלית דהן-קרליבך
ירושלים, 14.4.20. חמישה שבועות לסגר, וכבר ברור שזו אינה רק שעתו של האדם החרד: ידו של המחריד על העליונה. מקורות ההכנסה הלאומיים והאישיים מידלדלים על רקע התחזקותה של הברברת ההיסטרית.
אני שוב ברכב. הרדיו משתף פעולה עם ההמולה ונתקע על אתר חדשות. ברמזור אני שוב ושוב מנסה להעביר לערוצי מוזיקה, אבל המכשיר בשלו: מדווח על הקטסטרופה, על כוחו של הנגיף האתלטי לקפוץ למרחק שמונה מטרים. כשאני מכבה לבסוף את הרדיו, הנהג שבנתיב לצידי מגביר את קול הזעם והבהלה. אין לאן לברוח. לא חשוב איזו מהפכה תשתרר בעולם, אילו ממלכות יעלו ואילו ישקעו - אמצעי התקשורת יישארו איתנו כדי להסביר לנו ממה עלינו לפחד כל הזמן ובאיזו עוצמה.
הרמזור מתחלף. שוטר מורה לי לעצור. אני כובשת את הרוגז הגואה בי ומציגה את עצמי: אֵם גרושה שנוסעת לקחת את הילדים. "שיהיה לך חג שמח", הוא פוטרני מעונשו.
אני סוטה מהמסלול וקופצת לבית צפאפא. אנשים מעמיסים ירקות ופירות, אבל אלה יורדים מגדולתם ברגע שמתברר שנותרו במרתף כמה חבילות של ביצים. התנפלות רבתי על הביצים שעשו דרך ארוכה מאוקראינה. קשישה רוטנת שלא השאירו לה ביצים ומסרבת לקחת ממני. "כואבת לי הבטן כבר כמה ימים", היא לוחשת לי, "אבל תאמיני לי, עדיף למות בבית". שאר הלקוחות מעיפים בה מבט חשדני ומתרחקים. בימים אלה קשה לדעת מי משמש אבן נגף.
הכבישים ריקים, אבל הרעש לא נגמר. בכל פינה מהבהב מסך. בתוכנית בוקר מסבירים איך לעשות מדיטציה ולהתפייס עם השרירים. האם רק אני חושבת שיותר קל ללחוץ על כפתור הכיבוי בשַלָט? יש כמה יוצאים מהכלל, מומחים שמטילים ספק, שמדברים על חסינות עדר ועל סכנות הסגר, אבל נימת הדיבור שלהם מאופקת, והטורים שלהם מוחבאים בשולי האתרים. אחר כך קשה למצוא אותם.
אנחנו יוצאים מהאוטו. הילדים מתלוננים על מפגשי הזום שמצפים להם. גם הם עייפים מהרעש. בכניסה לבניין אני פוגשת את השכנה. עד כה יחסינו התמצו ב"שלום־שלום", ופתאום אני מבינה מה לעשות. בעודי שולפת מהמדף את "תחת חורש חלב" של דילן תומאס, הילד מביא כרית וקובר תחתיה את מכשירי הסלולרי. שקט משתרר בבניין. ילדיי ואני יושבים בפתח דלתנו. בגרם המדרגות השכנה מתרווחת על כיסא כשאנחנו מתחילים לצלול אל קורות העיירה הוולשית לָרֶגיבּ.
לשעה קלה אנחנו שוכחים מהכותרות הזועמות ומניחים למילים המתפתלות והמשחקיות של תומאס להסתנן אלינו. אנחנו נסערים מכל מאהביה של פולי בירית ומקווים שווילי וי הקטן יתעורר למענה. דממה עתיקה מתפשטת לאחר הקריאה. ואחר הדברים הללו אין בכוחם של רעשי המהומה לגזול אותה מאיתנו.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
ימיה האחרונים של הקורונה / מירנה פונק
ברלין, 14 באפריל 2020, 10:48 בבוקר.
מחר אנגלה מרקל תופיע לפני העם הגרמני ותבשר לו איך בכלל ייראו החודשים הקרובים. אבל יותר מכל דבר אחר היא תציג את אסטרטגיית היציאה, שבסוף השבוע האחרון גיבשו מדענים בכירים ב"אקדמיה לֶאוֹפּוֹלדינה" – האקדמיה הגרמנית הלאומית למדעים. היו שם לא רק וירולוגים - סוף כל סוף! - אלא גם מתמטיקאים, פסיכולוגים, סוציולוגים, משפטנים ועוד כמה. הם הכינו נייר עמדה של 19 עמודים עם המלצות לפעולה, ומאז אתמול המסמך הזה נדון פעמים רבות מספור באמצעי התקשורת הגרמניים.
גם אנגלה מרקל אומרת שההחלטות שלה תלויות בהצעות של חֶבֶר המדענים. איזה מזל שיש לנו קנצלרית שהיא בעצמה פיזיקאית בהכשרתה. אבל למרבה הצער, זה לא יקרה שוב כל כך מהר, ואנחנו כבר סופרים בעצב את הימים עד לסיום כהונתה בתפקיד. בסתיו 2021 מישהו אחר ימשול בגרמניה, ויהיה לו קשה להיכנס לנעליים הגדולות שלה.
עבר בדיוק חודש מאז שכתבתי את הרשומה הראשונה ליומן הקורונה שלי ב"ישראל היום". באותו זמן היינו בתחילתה של תקופת המבחן שלנו. 7,500 אנשים בגרמניה היו נגועים במחלה ו־17 מתו ממנה. היום מדובר ביותר מ־30,000 חולים וביותר מ־3,000 מתים. המוות ההמוני שניבאו אז - לא קרה. איזה מזל, אבל זה גם לא מפתיע.
אני עצמי התרגלתי למשרד הביתי שסידרתי לי, התרגלתי להיות בו פחות מתוחה, יותר פרודוקטיבית, ולתלות את הכביסה בין שיחות זום וגוגל הֶנגאָאוּטס. אם יש משהו שאני יכולה לומר בביטחון מלא, זה שאני אתגעגע מאוד, אתגעגע בכאב, לצורת העבודה הזאת.
אף פעם לא חיבבתי במיוחד בני אדם, וחוסר המגע עם אנשים אחרים הוא מרפא לנפש בשבילי. סוף־סוף אין יותר ארוחות צהריים כפויות עם קולגות, סוף־סוף אין יותר מפגשים שבועיים קבועים או ערבי צוות, שבהם כולם אוכלים ביחד פיצה או הולכים לעשות קריוקי. מבחינתי, המשרד הביתי יכול להישאר לנצח ואפשר לבטל לגמרי את העבודה במשרדים השיתופיים כהרגל דפוק מאיזו מאה קדומה.
בכל שאר הדברים, אני מקווה בשבילי לחזרה מהירה ככל האפשר למצב הנורמלי והמוכר. אני כבר בקושי יכולה לחכות לנאומים הפוליטיים, אם אחרי שבועיים או שלושה האפוקליפסה עדיין תסרב להגיע. אם היתה בבורסה איזו חבילת מניות שהייתי יכולה להמר איתה על התוצאה הזאת, הבלתי דרמטית לחלוטין, הייתי משקיעה בה את כל החסכונות שלי. מבול הכסף שהיה יורד עלי בחודש דצמבר היה בכל מקרה במקום.
גם משום שבגלל המשבר המחורבן הלא ייאמן הזה, אני לא יכולה לקבור את סבתא שלי, שפרשה מאיתנו בליל הסדר. לא־לא, לא הקורונה. הגיל, החיים והדילמה של הקיום האנושי - הם שפעלו כאן. עכשיו, בגלל ההוראות, רק לעשרה אנשים מותר להשתתף בהלוויה. זה מספיק בדיוק למניין, זה הכל. כל שאר בני המשפחה לא יוכלו להיפרד ממנה כראוי, אסור להם. זה כשלעצמו מכאיב בצורה בלתי רגילה. כי סבתא שלי היתה אדם אהוב מאוד־מאוד, היו לה יותר חברים ממני והיא נהנתה מאוד מחברתם של אנשים אחרים. זאת היתה אמורה להיות הלוויה עם מאות בני אדם, הרבה מאות, ועכשיו יהיו בה רק עשרה גברים, זה הכל. אני ממש לא בטוחה אם זה באמת יעשה איתה צדק.
ובכל זאת, מה שנשאר זה מהלך־העל הכביר שלה: ככה, למות בליל הסדר בעיצומו של משבר הקורונה. זה כשלעצמו כבר שקול למיצג אמנותי. חייבים לתת לה קרדיט על זה. אם ככה, רספקט לאנדרֶה תרז לֶדֶר, ילידת 1938 בפריז. קשים ככל שהיו היחסים בינינו, למרות הכל אני אהבתי אותך.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
סלע קיומנו / ראובן נמדר
רד הוּק, ניו יורק, 13 באפריל 2020
כמו חלום עקשני שנאחז בהכרה ומסרב להרפות ממנה, כך הולכת ונשמטת המציאות מבין האצבעות. הימים מתמזגים זה בזה, הבקרים מתאחרים, הלילות מתארכים, גבולות הזמן מיטשטשים, והתאריכים הולכים ומאבדים מחשיבותם ככל שהפעילויות שהיו מתוכננות בהם מתבטלות או מתגלגלות בצורת קיום אחרת ביקום החלופי של האינטרנט. הפגישות, הישיבות וההרצאות באמצעות זום גם הן דמויות חלום ואין להן ההשפעה המעוררת, המחיה, של היוועדות פנים אל פנים. הפרצופים המוקטנים המרצדים בתוך הריבועים הזעירים הזרויים על פני המסך, והקולות המתכתיים הבוקעים מהם, מזכירים לי יותר מכל את הרפתקאותיה הפסיכדליות של אליס בארץ הפלאות.
גם היציאות הקצרות אל מחוץ לבית לא מחזקות את תחושת הממשות. שקט תמוה, לא בריא, סוריאליסטי, רובץ באוויר. הדרכים שדופות. פה ושם נצפה בהן שמץ תנועה: מכונית בודדה, איש עם כלב או אישה נחושה שיצאה לריצה. מבטים עצבניים מוחלפים, לפעמים תנועת יד קצרה לברכה, זה הכל. כל אחד ממשיך לדרכו לבדו, שומר על מרחק בטוח מהאחר. ההפרה הזעירה של השקט חולפת במהירות, והדממה המוחלטת, הכמעט מאיימת, חוזרת להשתרר סביב.
שלהבותיהם של שיחי הפורסיתיה בוערות על רקע הדשאים האפורים עדיין והעצים החשופים. גם פריחה מתפרצת זו, הצהובה־זרחנית, לא מכוננת תחושה של שליטה במציאות. לא היא, וגם לא פרחי הענק החושניים למראֶה שהנצו פתאום על הענפים העירומים של עצי המגנוליה, ואפילו לא הפריחה הוורודה, המסחררת, של מגוון עצי הפרי שהתעוררו כדרכם מתרדמת החורף, כאילו לא עמד הזמן מלכת ולא היה לביצה טובענית של הווה מתמשך. הלב אינו מתרונן למראה הפריחה, ויופייה - יופי עוצר נשימה בשנים כתקנן - מסרב לחדור ולהפריח את הנפש. ענן כבד של אי ודאות מרחף מעל הכל, ענן מצמית של דאגה וחוסר אונים. כשהזמן מאבד את משמעותו, והעתיד הקרוב נראה פתאום רחוק מאוד, טקסי המעבר הצבעוניים של העונות והטבע מתרוקנים מתוכן ולובשים אופי לעגני, גרוטסקי.
לא רק הפער בין מציאות לדמיון הולך ומיטשטש, אלא גם זה שבין המציאות לבדיון. המאמץ לייצר מציאות אלטרנטיבית על הנייר - מאמץ שגם בימים רגילים יש בו מן האבסורד - נראה מופרך כפליים במציאות הפועלת בעצמה כמו דיסטופיה של מדע בדיוני. מה אני אמור לעשות עכשיו? להתחרות בכתיבתי באי אפשריות של המצב שאליו נקלענו בלי שום הכנה מראש: מגיפה מסתורית שהופיעה כמו משום מקום והשביתה את העולם; ערים סגורות ומסוגרות; כבישים שוממים ושמיים ריקים ממטוסים? מדע בדיוני הוא לא הסוגה שלי, וגם אילו הייתי סופר מד"ב, מן הסתם לא הייתי שׂשׂ למחזר את התסריט הקבוע של ספרי וסרטי האימה הנדושים של הז'אנר. מה עוד לכתוב? שטוענים כי עטלפים טמירים הפיצו את המחלה וגרמו לעולם האנושי להיעצר על עומדו לפרק זמן לא ידוע? הרי זה פשוט מגוחך! מי יציע לי חוזה לספר מטופש כזה?
אבל במפתיע, בניגוד גמור לציפיות שלי ולהיגיון הבריא, ולמרות התנאים הבלתי אפשריים לכאורה שסביבי, היכולת שלי להתרכז בכתיבה לא רק שלא נפגעה, אלא גברה. אני מקפיד, בכל יום של חול, למלא את מכסת המילים הקבועה שלי ולכתוב - לכתוב על דברים שאין להם דבר וחצי דבר עם מגיפות, וירוסים עלומים, עטלפים, ערים נצורות ושאר מרעין בישין. דווקא המחוזות האבסורדיים של הבדיון הפכו בעבורי לסלע המוצק של המציאות. במקום שהזמן התקלקל בו והפסיק לנוע בכיוון הנכון, הפרוזה מזרימה אותו שוב באופן ליניארי פחות או יותר. במצב שאי אפשר לזקק ממנו משמעות, הפרוזה אוכפת את הגיונה הנפתל ומסדרת מחדש את הדברים באופן שאולי יאפשר להבין אותם שוב.
ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.
צילום: Beowulf Sheehan
משפחת האדם / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 11.4.20. לפני כשלוש שנים עברנו לדירה העליונה בבניין ויקטוריאני, שכדרך הארכיטקטורה הבריטית של סוף המאה ה־19, מתהדר בחצר צרה הפונה אל הרחוב. עם הזמן הבחנתי, לדאבוני, שאף דייר ברחוב, אפילו בקיץ, לא משתמש בחצרות הקדמיות לשום מטרה מלבד גינון שושנים. לאחר שהחלטתי להתחקות אחר שורש העניין, מצאתי פתרון לתעלומה ב"מאמְזְנט", אתר האימהות היאפיות של בריטניה, שפסקו כי השתזפות בחצר בחזית הבניין היא ״המונית״.
מה שנחשב להמוני בימים רגילים היה עכשיו לנורמה: בסוף השבוע של חג הפסחא, שהתברך השנה בחמסין בעוד כל נתיני הממלכה המאוחדת מרותקים לבתיהם, החצרות הקדמיות שוקקות חיים. במעלה הרחוב, שלוש בחורות בביקיני שולפות קלפים על שרפרף. מולן, זוג אפור שיער לוגם תה מתחת לשמשייה צהובה. במורד הרחוב, שני גברים חסונים משתזפים בלי חולצה לקולה החרוך של נינה סימון, ששרה מאחד החלונות שהבייבי שלה אוהב רק אותה. מעולם לא שיערתי שיידרש סגר כדי להגשים את חלומותיי, אבל כרגע לא אכפת לי. מסוחרר ומיוזע בבגד ים בחצר הלוהטת, אני מטיל לראשונה את שוקי החשופות על גדר האבן הצוננת ומרחף כמו בלאנש דובואה ב״חשמלית ושמה תשוקה״.
״נורא מנוכר אצלכם בלונדון״, אומרים לי בכל ביקור בארץ. אבל רבים מהשכנים מוכּרים לי עוד מפעם. בבית מימין גר ג׳יימס הבריטי שנשוי להיקארו היפנית. ״אל תראה אותו ככה״, אמרה לי ססיליה, השכנה המבוגרת שנראית כמו מכשפה ומטפחת את החצר הכי פראית ברחוב, ״הוא אולי מתלבש כמו הומלס, אבל הוא הבעלים של כל הבניין״. ססיליה אולי צודקת, אבל גם היא לא הכי ראויה לאמון. מארי המוסלמית, שגרה בבית משמאל וחיה עם מתאגרף בדימוס שכל היום מתהלך בחלוק בית מרופט ועל חזהו הרחב צלב גדול, סיפרה לי שססיליה התלוננה עליה במועצה, שהחתולים שלה מסתובבים ברחוב ״ומהווים סכנה״. במאבק הזה אני אמור לצדד במארי, בייחוד בגלל חיבתי לבִתה, נערה בת 15 שלובשת חיג׳אב ומאזינה לקארדי בּי בפול ווליום. אבל מארי ובן זוגה הם היחידים ברחוב שהפכו את החצר שלהם לאתר פריקה לרהיטים הישנים שהעיפו מהבית. על זה, אודה ואתוודה, גם אני מסתכל בעין עקומה.
אבל אלה ימים מיוחדים, כאמור, ובחודש האחרון, בכל יום חמישי בשמונה בערב, כולנו שמים בצד את המתחים, נעמדים בחלונות ומוחאים כפיים לשירותי הבריאות שמצילים לנו את החיים. בחמישי האחרון ראיתי בחלון ממול את השכנה האהובה עלי מכל. בוקר־בוקר היא מוציאה לטיול את הכלב שלה, צ׳יוואווה זערורי שמתהלך נרעדות על שלוש רגליים בלבד. בוקר־בוקר הם פוסעים ברחוב זה לצד זה באיטיות מכמירת לב, בסבלנות אינסופית. בוקר־בוקר, בעבר והיום, אני מביט בהם בלי לדעת לא את שמה ולא את שמו, והם מציפים לי את הלב ברוך ובתקווה.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו