שלוש נובלות כלולות ב"סיד" של אסתי ג' חיים (ילידת 1963), ובשלושתן דמויות מזדקנות המתמודדות בדרכים שונות, ולנוכח הסוף הקרב, עם ההבנה שמשהו הוחמץ. הן מחפשות לחדש את חייהן, למצוא מה השתבש, נאחזות בציפורניים בשיירים של חיוּת: אצל חלקן אלה מאהבים ישנים או חדשים, אצל אחרות מקור החיות הוא פצעי נפש שותתים. לשלושתן יש "חורים" גדולים - הן דמויות קצת חסרות, שלא מספיקות לעצמן, ומחפשות נואשות אחרי איזה דבר שיחזיר להן את מלאותן. לכן המבנה המשולש של הקובץ מאוד נחוץ כאן, ועוזר "לאזן" את הדמויות עם כמה מהדמויות השכנות להן בנובלות האחרות, מספק להן מבט על עצמן שהן־עצמן לא מסוגלות לו.
בנובלה הראשונה, הפחות מוצלחת מבין השלוש, מתגלמת הנזקקוּת הזאת בפצע נפשי הממאן להתרפא. אלִיָה, שעברה תקיפה מינית טראומטית 27 שנה קודם לכן, לא מצליחה לחזור לחיים, והנובלה מתחקה אחר המעצורים והבלימות המאפיינים את תודעתה, בעוד היא נעה במעגלים סביב אירוע התקיפה: סיפורה מתחיל קצת לפניו, ואז קופץ לאחריו, ומשם הוא קופץ אל ההווה עשרות שנים קדימה, וחוזר חלילה, באין יכולת לספר את הסיפור כסדרו. פרטיו המדויקים של אירוע התקיפה נותרים עלומים עד ממש לפני סוף הסיפור, ולמעשה עדיף שהיו נותרים עלומים עד סופו כי גילוים - בשלב שבו כבר ברור היטב, מתוך שפע הרמזים, מה אירע - הוא אנטי־קליימקס שאינו מוסיף דבר.
אפשר להעריך את הניסיון לגלם בנובלה התמודדות ארוכת שנים עם טראומה מינית, אבל ג' חיים בונה את דמותה של אלִיָה תוך מחיקה של כל תווי פנים ייחודיים, ומכוננת אותה כאילוסטרציה של דגם הקורבן האולטימטיבי, המממשת את כל הסימפטומים המזוהים עם אישה שהיא קורבן של תקיפה מינית: המקלחת עם החזרה הביתה, ההתחפרות במיטה, השתיקות, הפחד להתלונן במשטרה, המעבר לבגדים רחבים שמסתירים את הגוף, ניתוק קשרים חברתיים, הינזרות ממין, חרדות, דיכאון. הלב אמנם יוצא אל אלִיָה האומללה, אבל קשה מאוד לפתח כלפיה אמפתיה. הקורבנוּת היא המאפיין הכמעט בלעדי של אישיותה וחייה מחולקים בצורה סכמטית ל"לפני" (חיי משפחה משעממים ומאושרים) ו"אחרי" (משפחה מפורקת).
אמנם לפעמים צצים בנובלה גם קולות המבקרים את הקורבנות של אליה. הבת, כבר בת 30 (בזמן האירוע היתה בת 3), כועסת על הנרקיסיזם שבהתקרבנות של אמה ומטיחה בה: "שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! ... למה את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך?" אבל הקול של הבת, כמו כמה זנבות של קולות ביקורתיים אחרים, נבלע בתוך תודעתה ספוגת־העצב של אליה, שהסיפור מסופר בצמוד אליה - לפרקים הם אפילו משרתים אותה - אבל אני כקוראת נותרתי בתחושת מחנק.
תחושת המחנק כאן מוחשית במיוחד דווקא בשל הכתיבה המדודה של ג' חיים, הנזהרת מהפלגות ומצליחה אמנם לדייק בצמצום הרגשי של הדמות הקורבנית ובניכור העצמי שלה, אבל משלמת מחיר בתואם ההרמטי מדי בין תוכן וצורה. הקוראים מלווים את אלִיָה בסדרת הפעולות המוכניות הממלאות את יומה - ניקיון הבית, הכנת תה, יציאה מהבית - שכל אחת מהן נטענת במשא כבד של משמעויות מושתקות, ונלכדים ללא מוצא באותה הוויה מדכאת ונעולה־לעצמה שהגיבורה כלואה בה.
שתי הנובלות הבאות הרבה פחות שותקות; הכתיבה מתגלגלת, הדמויות משוחררות יותר. הנובלה השנייה, שהיא המקורית והמעניינת ביותר מבין השלוש, נכתבת בקולה של אישה בת 69, שלא מקבלת את דין הגיל, ולרגל יום ההולדת שלה יוצאת לשורת הרפתקאות שמערערות על מה שמצופה מ"אישה בגילה". הנובלה השלישית ממשיכה את הסיפור המשפחתי שהוצג כבר ביצירות קודמות של ג' חיים ובעיקר ברומן האוטוביוגרפי שלה, "אנשי פינות", ומככבת בה אותה משפחה שכונתה שם "משפחת שואה מטורללת", אלא שהפעם המוקד הוא האב האלים (לשעבר) ויחסיו עם קרובת משפחתו המסתורית אסתר, שהיא עבורו סמל של חיות וכריזמה.
ג' חיים כותבת היטב, כמו שאפשר לצפות מסופרת מנוסה כמוה: הסיפורים נעים בתנועה חלקה בין הווה לעבר (הזיכרונות), ובין גוף הסיפור לדיאלוגים, והם משובצים מוטיבים שמהדהדים לאורך הנובלות וקושרים ביניהן, ובראשם הדימוי של הסיד, שנלקח גם לכותרת הספר. הסיד חוזר בכל אחת מהנובלות בהקשרים שונים, לפעמים בהקשר של תהליכי איבון והרס, ולפעמים בהקשרים מפיחי חיים (כמו במוטו לספר, ציטוט מוויקיפדיה, שלפיו "אבקת הסיד מכונה גם 'סיד חי', מכיוון שהחמצן שבו נותן לו 'חיים'"), והתנועה בין משמעויות מוסיפה עוד ממד של רפלקסיה לנובלות.
ועם זה, גם הטובות מבין שלוש הנובלות נקראות כאילו משהו בגרעינן נותר חסר, לא מפותח עד תום או רדום. ככל שהן מלאות בחומרי־עולם, בפיסות מהריאליה של חיי היומיום, הן לא מצליחות להצמיח מתוך שפע הפרטים האלה עולם העומד על רגליו שלו, וגם כשהדמויות עושות דברים משונים או מצחיקים, דברים ש"שווים סיפור", הן נותרות בסופו של דבר רגילות וחיוורות - כאילו הפרטים משמשים כאן מין שמיכת טלאים ששפוכה על הסיפורים ומכבה אותם.
התוצאה היא אירונית, כי הכתיבה של ג' חיים לכאורה מחברת את הדמויות בטבורן לעולם הממשי וחותרת בכל הכוח למימזיס: הלשון בספר עוברת התאמה תקופתית (בשנת 1989 אומרים: "שמעת? יא אללה! הפילו את חומת ברלין!" ו"אל תהיי כזאת כבדה"), הסיפורים מעוגנים היטב בזמן ובמקום, ואנו יודעים את שמות חבריהן של הדמויות ובני משפחותיהן, התרופות שהן לוקחות ומה יש לראות בטלוויזיה ברקע. אלא שכפי שקורה הרבה פעמים, ייצוג המציאות הוא חמקמק, ולפעמים דווקא ביצירות ה"נאמנות" ביותר למציאות, לב הדברים נשאר מחוץ לטקסט.
סיד / אסתי ג' חיים; הוצאת אחוזת בית, 275 עמ'