איולה, יפהפייה שברירית ונרקיסיסטית, הופכת כמעט בהיסח דעת לרוצחת סדרתית. גברים נכרכים אחריה ממבט ראשון, והיא יודעת לתמרן אותם בחינניות עד לרגע שבו היא גוזרת עליהם למות. ״הגנה עצמית״, היא מסבירה לאחותה, קורדה, ואף שמהרגע הראשון הקוראים נחשפים לפרטי הפרטים של קרצוף הדם מאריחי האמבטיה וגרירת הגופה למקום מסתור – ברור שהאלימות האמיתית אינה כאן. האלימות המתמשכת, העצומה, שהשלכותיה אינן מתפוגגות גם בחלוף השנים, נמצאת בעברן של האחיות, וכשאנו נחשפים אליה - בשבבים של זיכרונותיהן - אין ספק שמדובר בהגנה עצמית, גם אם הקורבנות הנוכחיים קשורים לעניין בקשר סמלי בלבד.
ספר הביכורים של אוינקן ברייתווייט, סופרת ניגרית צעירה שהיתה מועמדת לפרס המאן בוּקר, הוא ספר מתעתע. יש בו גיבורה אחת המתהלכת בעולם כשאחריה נשרך שובל קסום של פרפרים ואבק כוכבים, וגיבורה אחרת מעשית ועניינית; האחת מעצבת אופנה והאחרת היא אחות מופנמת בבית חולים, שאינה מעזה לחשוף את תשוקותיה. על אף השוני העצום ביניהן, הן תלויות זו בזו להישרדותן. ואת הקשר הזה ברייתווייט בוחנת שוב ושוב, בשורה של מצבים הולכים ומקצינים.
הכותרת המושכת והפרובוקטיבית ״אחותי הרוצחת הסדרתית״ אינה מטעה. איולה אכן רוצחת את הגברים שעימם היא מנהלת רומנים, וקורדה נרתמת פעם אחר פעם כדי לחלץ אותה מידי המשטרה, קרובי משפחה חשדנים והתקשורת. אלא שלא מדובר בספר מתח, ואף שהוא כתוב בהומור רב, זהו סיפור עצוב להפליא.
ברייתווייט מספרת אותו בפרקים קצרים שכותרותיהם לקוניות (״אבא״, ״לב״ וכו׳) ובלשון כמעט אגבית מפיה של קורדה, לכאורה המבוגרת האחראית, המתייחסת למציאות כפשוטה: כשהמספר של אחותה מופיע על צג הטלפון היא לא עונה. אחותה שוב זקוקה לעזרה כדי להיפטר מגופתו של גבר שרצחה, או מבקשת שהיא תעבור במכולת בדרך הביתה ותקנה ביצים. בכל מקרה, לא מתחשק לה.
איולה וקורדה גדלו בצילו של אב אלים, שראה בהן רכוש שיש להפיק ממנו תועלת, ובחברה שתבעה מהן לשתוק ולציית. הניסיון לסלול לעצמן בבגרותן דרך חלופית מוביל גם לשורת מעשי הרצח, ואלה, כאמור, נתפסים כחלק ממציאות החיים שלהן.
איולה אינה סובלת לרגע מייסורי מצפון, וקורדה מוצאת פתרונות מתוחכמים כדי לוודא שאחותה לא תיתפס. איולה, שביצעה את הרצח הראשון שלה כבר בגיל 17, מתורגלת, ולכן היא מלווה את הרצח האחרון שלה בפוסטים מודאגים ברשתות החברתיות, שבהם היא מבקשת מהציבור לסייע לה במידע על פֶמי, הגבר שלכאורה נעלם מחייה. היא גם מקטרת באוזני אחותה על הצורך להמשיך להמציא פוסטים משמימים כאלה; וקורדה, שהצורך להגן על אחותה כולא אותה בבועה של בדידות, חולקת את סיפורה רק עם פציינט ששוכב במחלקה מחוסר הכרה. לימים, כשהאיש יתעורר וגם ייזכר בכל מה שסיפרה לו, העלילה תקבל תפנית מפתיעה ומלאת חמלה.
הסיפור מתרחש בלאגוס, על רק תפאורה אורבנית שמעניקה לו בהילות ודחיסות. הקצב הזה נשמר גם בזכות המעברים בין הווה לעבר, והעובדה שברייתווייט לא נופלת לקלישאות פסיכולוגיסטיות, למעט אולי כשמתברר שאת הסכין שאיולה נושאת עליה היא לקחה מאביהן המת.
אלא שאז עולה האפשרות שהיו גם גברים שהיא רצחה בדרכים אחרות - והשאלה נותרת פתוחה, משום שכאמור, ברייתווייט מתעניינת בעיקר בקשר שבין האחיות, ובעובדה שמשולש אהבים קלאסי, קלישאתי כמעט, הוא האירוע היחיד המאיים לסדוק אותו. וגם אז ברייתווייט מצליחה להפתיע ו״אחותי הרוצחת הסדרתית״ נותר ספר מרתק עד לעמוד האחרון.
אוינקן ברייתווייט / אחותי הרוצחת הסדרתית (מאנגלית: אילן פן, הוצאת פן וספרי משכל)