הספר "מבחר שירים" מאת המשורר יהודה ויזן עשוי להפליא את הקוראים בעצם קיומו. ויזן הוא משורר צעיר יחסית, בן 35 בלבד, ופרסום ספרי "מבחר שירים" מתאים יותר למשוררים שמאחוריהם עשרות שנות כתיבה ופרסום. אלא שגילו של ויזן עשוי לתעתע: ב־15 השנים האחרונות הוא הספיק לפרסם ארבעה ספרי שירה, רומן וספר ילדים; לתרגם מאנגלית רומנים, מאמרים, עשרות רבות של שירים ויצירות ספרותיות אחרות; וכן לערוך ולפרסם 12 כרכים עבי כרס של כתב העת הספרותי "דחק" מייסודו. זאת ועוד, לוויזן יש חיבה למפעלים רחבי היקף ולפני כמה חודשים התפרסמה אנתולוגיה בת מאות עמודים של שירים מתקופת ההשכלה העברית, בעריכתו ובעריכת ד"ר יהושבע סמט־שינברג.
ובכל זאת, ואף על פי שבשנים האחרונות רשימת הפרסומים של ויזן מרשימה, ההחלטה לפרסם ספר שמקבץ מבחר משיריו אחרי ארבעה ספרי שירה בלבד - עשויה להתמיה. עיון בספר מגלה כי ויזן אכן אינו עושה דבר "כמו כולם", וכי כמחצית מן "המבחר" מכיל למעשה שירים חדשים שטרם כונסו לספר. הקובץ כולל גם מבחר שירים מגוונים מהשנים האחרונות, אך גם "זנב" בן חמישה שירים בלבד משני ספריו הראשונים של ויזן, שנוכחותם מיותרת למדי.
היות שהספר הוא מבחר אקלקטי של שירים, מכמה ספרים שונים, הקריאה בספר מדלגת בין נושאים ללא נרטיב השוזר את הספר כולו. ייתכן שעדיף היה לפרסם את השירים החדשים בלבד בתור ספר עצמאי, העומד בפני עצמו, ולהשאיר את השירים הוותיקים יותר בספרים הקודמים, שאחרי הכל התפרסמו בעשור האחרון ולא לפני עשרות שנים.
על כריכת הספר החדש, כריכה קשה וירוקה, מצויר אביר בצבע זהוב הנלחם בחילזון ענק. דומה כי האביר הנלחם ברכיכה מסמל את ויזן עצמו, שיוצא תכופות לקרבות בממסד הספרותי ועורר סערות כמבקר ספרות ושירה. וכמו בביקורותיו, גם חלק ניכר מן השירים עוסק ב"אחורי הקלעים" של עולם הספרות והביקורת; ויזן מציע בהם נקודת מבט חדשה ורעננה, תוך שאינו חוסך את שוט לשונו ואת שבט הביקורת שלו ממושאי השירים האלה.
בשיר "עזרא", למשל, ויזן מתאר את הגעתו למו"ל ישראלי חשוב, כשבידיו קובץ תרגומים פרי עטו לשירי המשורר הנודע עזרא פאונד. כמו בבדיחה עממית, המו"ל, שמעולם לא שמע על פאונד, שואל את ויזן האם אותו "עזרא" השתתף בהוצאות הספר. השיר כתוב תחת הומור וסרקזם ניכרים. כך בפתיחת השיר: "עֶזְרָא. / עֶזְרָא. / יא עֶזְרָא. / אַתָּה גּוֹי / וּבְכָל זֹאת עֶזְרָא.". ויזן משחק בשיר בחריזה עדינה, שמשווה לכל הסיפור טון לגלגני, עד לסופו של השיר: "וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא אֵינוֹ מֵבִין / אֶת הַמּוֹדֵל הַכַּלְכָּלִי / שֶׁלִּי // אֲבָל אֲנִי / הֵבַנְתִּי אֶת שֶׁלּוֹ. המשורר לועג לתרבות הספרותית שמטרתה להדפיס כמה שיותר ספרים, שיימכרו היטב, ואינה מתעניינת בפועל בשירה עצמה.
זו לא ההצצה היחידה לדעתו של ויזן על ענף הספרים בספר, רחוק מכך. כך, בשיר ביקורתי על הקהילה האקדמית בספרות, מתאר ויזן צפר שגוער בציפורים: " לֹא כָּכָה צִפּוֹר! / לֹא כָּכָה / עוֹשׂוֹת צִפּוֹרִים // לֹא כָּךְ מְתֹאָר בַּסְּפָרִים / שֶׁחִבַּרְתִּי
אֲ נִ י", ספרים שגם שמותיהם פארודיים, כמו: "לה ספקטר דה לה דוכיפת" ו"בלבולו של הבולבול צהוב־השת – סוגיות מגדריות מאת צפר מורשה".
שיר נוסף הוא אפיטף, כתובת מצבה קצרה ופואטית, שוויזן כתב לזכרו של מבקר הספרות אמנון נבות: " כָּאן נִרְקֶבֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר / שֶׁכָּל חַיָּיו אָמַר אֶת הָאֱמֶת. / טַרְחָן כָּמוֹהוּ אִישׁ לֹא יְבַכֶּה / וְיֵשׁ מִי שֶׁיִּשְׂמַח עַל כָּךְ שֶׁמֵּת". בשיר אחר הוא מהרהר על אופן הנצחתו לאחר מותו־שלו, ובטון מבודח־עצוב מקיים דיון בשאלה האם יקראו על שמו רחוב, כיכר או שמא צומת. בהקשר זה, חלון ההצצה לתפיסתו המפוכחת של ויזן את העולם האכזרי של ביקורת הספרות לעולם אינו משעמם.
כאמור, השירה של ויזן מלווה בהומור ייחודי ויצירתי, ובמהלך הקריאה בשירים מצאתי את עצמי צוחק בקול כמה פעמים. הומור זה, המשולב בצורות שיריות מתוחכמות ובהתכתבויות רבות עם ספרות העולם, משתקף באפוס קצר יריעה ומשעשע, הכתוב במשקל ובנוסח סיפורי המלחמה והגיבורים של הומרוס או ורגיליוס. אלא שהאפוס לא מתאר אלים משורגי־שרירים, אלא דווקא רומן חסר חשיבות בין פקיד לבין רואת חשבון, המתרחש במסגרת ערב גיבוש משרדי באילת.
גם הפואמה "היתוש" היא דוגמה לשירה של אדם משכיל ובקיא, יחד עם הפגנת מיומנויות וירטואוזיות בחריזה ומשקל, המתובלת באירוניה. "היתוש" היא מחווה קומית לפואמת האימה "העורב" מאת אדגר אלן פו, ומתארת את מלחמתו הלילית ביתוש טורדני. ויזן נע בשיר זה בין סגנון עברי פואטי ומלא פאתוס לבין סלנג של ממש. כך למשל בפער בין הבית: "אֶל מַפְסֵק הָאוֹר, רָתוּחַ, / אָז אֶשְׁלַח יָדִי מָתוּחַ. / אֶל הַמֶּתֶג הָרָעוּעַ / כְּדֵי לַחְשֹׂף אֶת הָעִוּוּעַ", לבין הבית המתאר את ההכנה לקרב עם היתוש: "אָז דִּמִּיתִי מָה מָרוּחַ / יֵרָאֶה גּוּפוֹ רָצוּחַ / כְּבָר שָׁמַעְתִּי תַּ'פִּצוּחַ / וְעָטִיתִי פְּנֵי קָשׁוּחַ". הפואמה מהנה את הקורא בכמה רמות: בחריזה הנהדרת שלה, בערבוב הסגנונות, באירוניה שבהצגת סצנה יומיומית כפואטית ומלאת פאתוס ובעצם הפארודיה על "העורב" הרציני להחריד של פו.
תפיסתו העצמית של ויזן כמשורר וכאיש ספרות מסוכמת בשיר בנוסח האפי, הכתוב אף הוא במשקל הקלאסי של האפוס היווני והרומי, בשם "פרולוגמנה" - הקדמות. השיר מציג מעין הקדמה ארספואטית לשירתו של ויזן בכללותה, והוא מתאר משורר שקרא את כל מה שנכתב לפניו בספרות העברית, כדי לדעת מה כבר נעשה וללמוד מטעויות של אחרים, וכמו כן קרא את כל האפוסים הלאומיים והשירה הגדולה של עמים אחרים. כעת ניצב אותו משורר בלב המדבר הספרותי, ומבקש לכתוב משהו חדש.
יחסו של ויזן לעצמו כ"עוף מוזר" וכמשורר שעומד יחידי, הולם את פעולתו הספרותית כמבקר וכיוצר אנטי־ממסדי. שירתו מצדיקה את ההכרזה על ייחודיותה, בעיקר בהיותה שירה הומוריסטית - פן שחסר קמעה בשירה הישראלית העכשווית. ויזן אף מפתיע בבחירות הצורניות והפואטיות ובכתיבה עשירה ברפרנסים תרבותיים, שלפי רוב לא מסבירים את עצמם. כלומר, הקורא המלומד אמור להבין אותם - ותו לא.
שירתו של ויזן אינה שירה המתאימה לכל אחד. שיריו אינם "מונגשים" לציבור הרחב אלא "ממוקדי מטרה" - אזהרתו של עומד בשער על העוולות והקיפאון הפושים בספרות המקומית. אף על פי כן, קורא אקראי שיעיין בשירי הספר יוכל למצוא בו שירים מגוונים, מתוחכמים, משעשעים ווירטואוזיים, פרי מוח ספרותי ידען, חכם וביקורתי, של משורר מיוחד שמסרב ללכת בתלם.
מבחר שירים / יהודה ויזן; כרמל, 123 עמ'