ספרה השני של רחל שליטא, "דובים ויער" (הוצאת ספרא), מתאר יום אחד – אותו יום – בחייהן של שש נשים, כמעט כולן ישראליות או ישראליות לשעבר, שחיות באזור המשופע יערות של ניו אינגלנד, ליד בוסטון, חלקן נמצאות מחוץ לישראל כבר עשרות שנים. שליטא הכירה את האזור מביקורים אצל אחותה, ושם גם נבט הרעיון לספר.
"עניינה אותי הקהילה הזאת של הישראלים לשעבר, כי הם מאוד קשורים למה שקורה בישראל, אבל לא חושבים לרגע לחזור. כמו היהודים המסורתיים שהיו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים', ולא התכוונו. מדינת ישראל היא לא אבן שואבת עבורם, ואין להם רגשי אשמה בעניין הזה. הם קשורים לחברים שהיו להם בישראל, לחוויות שעברו פה בילדות או בצבא, אבל הם לא יחזרו. אף אחת מהדמויות האלה לא מלקקת דבש באמריקה - זה גורלו של הדור הראשון להגירה - אבל חלק מהן צריכות את ההתרחקות מישראל, הן מחפשות להיות בין העולמות, להיות לא פה ולא שם. יש בזה משהו משחרר".
שליטא בעצמה חיה כמה שנים בפריז בצעירותה, ולדבריה, "עם כל האהבה לאנשים בישראל, הרגשתי שאין לי בעיה להמשיך לחיות שם. פגשתי שם מוזיקאים שנדדו ברחבי הגלובוס כאילו כל העולם פתוח בפניהם, ומצא חן בעיניי שהם עוברים ממקום למקום בלי שום תסביכים. לעומת זאת, אני - כמו כל הדור שלי - גדלתי על זהות מוחלטת בין מדינת ישראל, עברית וישראליות. שלושת אלה היו חופפים. אם היינו נוסעים לחו"ל לתקופה, היינו צריכים תירוץ, 'אני נוסעת ללימודים', 'אני נוסעת לשליחות'. עזיבה הטילה עלינו אחריות ואשמה. נדמה לי שהיום זה אחרת, וכבר אפשר להיות ישראלי ואפשר לכתוב עברית גם מחוץ לישראל. כמו כתב העת 'מכאן ואילך', שיוצא בין פריז לברלין ושהכותבים שלו לא מתגוררים בישראל. אני חושבת שיש בזה סימנים לנורמליות".
שליטא טוענת ש"לא כותבים מספיק על חוויות ההגירה של ישראלים. בסך הכל זאת תופעה מאוד משמעותית היום. גם בספרים של מאיה ערד, למשל, מדינת ישראל היא עדיין מרכז. עבור הדמויות שלי, מדינת ישראל שייכת לחוויות הילדות, אבל היא לא מוקד משיכה אמיתי. ועם זאת, למרות שהספר עוסק בהגירה, הרבה מהקוראים הישראלים שלו לא שמו לב לזה. הרבה מהקוראים הישראלים דיברו איתי על עניינים פסיכולוגיים של הדמויות - בכלל לא דיברו איתי על הגירה. את הפיל הם לא רואים, כאילו הם עיוורים לנושא הזה. כנראה זאת נקודה כואבת".
הכול על אודות הדודה
לעומת הקוראים בישראל, שליטא מספרת שדווקא בצרפת - התרגום של הספר לצרפתית הספיק לצאת עוד לפני שהספר ראה אור בעברית - הקוראים באירועים שנערכו לכבוד הספר, חלקם יהודים וחלקם לא יהודים, התעניינו מאוד בחוויות ההגירה של ישראלים לשעבר. הקשר עם המו"ל הצרפתי, מספרת שליטא, נוצר עוד כשכתבה את ספרה הראשון, "אחיות אחיות" (ידיעות ספרים, 2015). היא שלחה אליו את הספר עוד כשהיה בשלבי ההקמה של הוצאת הספרים החדשה שלו, ובסופו של דבר, ספרה היה הראשון שהוא הוציא לאור, וגם הספר הראשון שהוא תרגם לצרפתית, בכוחות עצמו (ושליטא, דוברת צרפתית, עברה על התרגום שלו). כאשר כתבה את ספרה השני, היא שלחה לו את הספר עוד במהלך העבודה עליו, וכך הוא הספיק לתרגמו עוד לפני שיצא בעברית.
על עטיפת "דובים ויער" מצוטטים שבחים משלל עיתוני צרפת שהספר בגרסתו הצרפתית כבר הספיק לקבל, ואולי גם הפרסום הכפול של הספר בעברית ובצרפתית הוא במידה מסוימת טבעי בספר שעוסק בהתרופפות הקשר ההכרחי לישראל.
שליטא לימדה במשך שנים חינוך לאמנות במדרשה לאמנות בבית ברל, והתחילה לכתוב רק בגיל 54. "התחלתי לכתוב במקרה. לא כל חיי רציתי להיות סופרת. זה התחיל כשמישהו שאל אותי - וזאת שאלה שנשאלתי הרבה לפניו, אבל באותו רגע היא פעלה אצלי אחרת - למה קוראים לי רחל. עניתי לו את התשובה שידעתי: זאת היתה אחותה של אמי, שנספתה בשואה. אבל השאלה גרמה לי להתעניין מי היא היתה. מצאתי מכתבים שלה, ואנשים שגרו באותה עיירה, ולאט־לאט בניתי את דמותה.
"ידעתי שקצת לפני המלחמה היא נסעה לאמריקה, לאחיה שגר שם עם משפחתו, וחודש לפני פרוץ המלחמה הוא החזיר אותה לווילנה - הוא שכנע אותה לחזור, בנימוק שהיא משתעלת והוא לא רוצה שהיא תדביק את הילדים הקטנים שלו. היא חזרה לאירופה ונספתה ביערות פונאר, ואמא שלי הפסיקה לדבר עם אחיה. שאלתי את עצמי מה היה שם, למה היא חזרה, וכבר לא היה את מי לשאול. אספתי הרבה חומרים, וכשהצטבר קלסר עבה הלכתי ללמוד מחזאות כדי לעשות מזה מחזה. הייתי אז בת 54, לפני כן לא כתבתי כלום. המחזה שכתבתי בסופו של דבר ("רוחקה", 2008) היה הגרסה הבדויה שלי למה שקרה, אבל אם תשאלי היום את בני המשפחה שלי, ברור לכולם שזה מה שאכן אירע".
סוף בלי סוד
גם "דובים ויער" הוא לא אוטוביוגרפי. "שש הנשים שכתבתי עליהן לא קיימות. אבל אני לא יכולה לומר שהן מומצאות, כי אני ממש רואה אותן, אני שומעת אותן מדברות. הסיפורים מתחילים הרבה פעמים מסיטואציה מציאותית שמעוררת אותי לכתוב, ואז אני שואלת איך הדמות הגיעה למצב הזה, ומכאן מתחילה לכתוב - מה שיוצא רחוק מאוד מהמקור. למשל, אחת הדמויות, שלובשת מעיל ירוק דווקא להלוויה של בעלה, בסביבה שמאוד מקפידה על קודים מהסוג הזה, היא דמות מציאותית, אבל בסופו של דבר הפכה למישהי אחרת לגמרי, עד כדי כך שגם היא עצמה לא זיהתה את עצמה כשקראה את הספר".
מה יוצר את החיבור בין ששת הסיפורים?
"רציתי לתאר יום אחד בחיי שש נשים. אני באה מאמנות פלסטית, ובציור את יכולה לראות שש נשים באופן סימולטני. הספרות, לעומת זאת, היא ליניארית. צריך לכתוב על דמות אחת, ואחר כך על אחרת. יש כמובן טכניקות סיפוריות שאנחנו מכירים מהטלוויזיה, ששוברות את הסיפור - ואז קופצים מאירוע לאירוע, ממשפחה למשפחה - אבל רציתי לשמור על הקצב הספרותי של הדברים, לתת לכל דמות להתפתח בקצב שלה".
הסיפורים שלך לא מרכיבים יחד פאזל אחד.
"לא. יש ספרים אחרים, שבהם מתוך סיפורי כל הדמויות מתפענח בסופו של דבר סיפור אחד. אבל אצלי לא מתגלה בסוף איזה סוד. כמו שאמרו לי באחת ההוצאות שבהן דחו את הספר: 'זה פרום'. וזה בכוונה פרום".