המשורר כרמי טשרני (1925-1994), שנודע בשם העט ט. כרמי, ראוי להיכלל בנשימה אחת עם גדולי המשוררים העבריים במאה ה־20 כאלתרמן, שלונסקי, גולדברג, זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ'. ט. כרמי הוא משורר גאון ויצירתי, ששירתו משחקית, וירטואוזית ומחויכת, אך גם רצינית, אישית, יום־יומית ואף קורעת לב לעיתים. כיום, כרמי מוכר לציבור כאביו של "שמוליקיפוד" או כמתרגם, אך הוא לא זכה להכרה מספקת כמשורר.
צריך להסיר את הכובע בפני יובל יבנה ואנשי "מקום לשירה" על שהוציאו כרך שמכיל את כל שיריו. כפי שמעיד העורך יובל יבנה: "משורר חשוב כמו כרמי ראוי שמכלול שירתו יכונס ויונגש לציבור הקוראים, כשם שכונסו שיריהם של משוררים רבים וטובים, בני דורו וצעירים ממנו".
שני הכרכים עבי הכרס שיצאו לאור ומתקנים את העוול ההיסטורי והפואטי, מאגדים את שיריו של כרמי, שפורסמו ב־15 ספרי שירה שונים, בשנים 1950-1994. לאורך הקריאה בשני הספרים נפרסות בפנינו עשרות שנות קריירה שירית שניתן למצוא בהן התפתחויות אישיות ופואטיות, ואכן הספרים מציגים תהליך הבשלה של משורר צעיר ומוכשר בעל פוטנציאל (כרך א') לכדי משורר גאון מן המעלה הראשונה (כרך ב').
תכונתו הייחודית של כרמי, שמעלה אותו למדרגת משורר אמן, היא הווירטואוזיות שלו ומשחקיו עם השפה. עם התבגרותו כמשורר, שִכלל כרמי את יכולותיו המשחקיות עד לקיצון. בשנת 1972, בטקס הפרס על שם לאה גולדברג, אמר כרמי כך: "השירה היא, כידוע, משחק. משחק בחומרי הלשון, בצליל וצבע וצורה, במראות עיניים ולבב [...] המשורר משחק במילים, והמילים משחקות בו ואיתו". בשירו הקצר "נאום המשורר" כותב כרמי במשחקיות ובחיוך מר: "מִסְכֵּן מַלְאַךְ הַמָּוֶת, / הוּא לֹא יוֹדֵעַ לְשַׂחֵק בְּמִלִּים, / לַעֲשׂוֹת חַיִּים".
שירתו אינה מרגישה כשירה של חידוד ומשחק סתמי, המרחיקים את המשורר מן השירה. כך, למשל, כרמי יכול לפתוח שיר אהבה, אישי לגמרי, בהצהרה: "אַתְּ מְקוֹמִי" ולסיימו בשורות: "אֲבָל מִיָּד רוֹאִים / שֶׁאֲנִי לֹא מְקוֹמִי". משחק המילים שבבסיס השיר רק מחזק את תוכנו, את הקשר העמוק לאהובה שחי לצד תחושת הניכור כלפיה, ולא הופך אותו לנלעג. דוגמה נוספת לאחיזת העיניים השפתית היא ב"שיר המעלות", שמדגים את יכולתו של כרמי ללהטט בפסוקים ובמקורות היהודיים, והוא מחליף בו את המילים מתהילים "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" ופותח את שירו במילים "וּלְשׁוֹנֵנוּ רִמָּה". השינוי הקטן הופך את המשמעות: הלשון והשפה אינן יוצרות שיר, אלא רימה ותולעה. יתרה מזאת, הלשון היא רמייה ורמאות. לא בכדי כרמי קורא לעצמו "בדאי" ומשתמש במילותיו של המשורר האמריקני ג'ק גילברט (שתרגם בעצמו): "הַשִּׁירָה הִיא מִן שֶׁקֶר". הוא אף מגדיל לעשות ומציג את העולם כולו כאחיזת עיניים: "אֵין לְךָ דָּבָר / שֶׁאֵין תַּחְתָּיו דָּבָר / אַחֵר" ובמקום אחר כרמי מסכם וכותב: "כֻּלָּם אוֹמְרִים שִׁירָה: / חוֹשְׁבִים דָּבָר אֶחָד, וְאוֹמְרִים דָּבָר שֵׁנִי; [...] הָרַעַשׁ הוּא שַׁעַר. / הַפַּחַד הוּא דַּחַף. / הַנֶּפֶץ הוּא צֹפֶן. [...] דָּבָר אֶחָד בָּרוּר: / כֻּלָּם מְשַׂחֲקִים. / וְדָבָר אַחֵר: / אַתָּה לֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל".
אם כך, מדוע לכתוב שירה אם מדובר בשקר? כיצד ניתן להשתמש בשפה שכל כולה הסתר ואחיזת עיניים? "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹהִי אֲחִיזַת עֵינַיִם, / אֲבָל אַחַת הִיא לִי. / אֵין לִי אֲחִיזָה אַחֶרֶת" - לכרמי יש רק אפשרות אחת והיא אחיזת העיניים. דבר זה מתבהר כאשר הוא כותב: "אֲנִי חַיָּב לָתֵת אֵמוּן / בַּמִּלִּים הָאֵלֶּה. / אֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶת הַדַּף, / אֶת יָדִי הַכּוֹתֶבֶת. / אֲבָל אֲנִי חַיָּב, הַפַּעַם, / לְהַאֲמִין, לֹא לְהָבִין": כרמי מתבונן בעולם ורואה את הנסתר שרוטט תחת המציאות ומחכה להתפוצץ ולכן גם שירתו חושפת את השבריריות של הקיום האנושי, תפיסה זו מתגלה, כשהיא כואבת עוד יותר, כאשר מתברר שכרמי מתבונן כך גם בעצמו, בבנות זוגו ובילדיו: כך למשל בשירו "האלטרואיסט" כרמי מעיד: "אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בִּי פְּצָצַת זְמַן... בָּרוּר לִי שֶׁבְּקָרוֹב אֶצְטָרֵךְ לְפָרֵק אֶת עַצְמִי". מתחת לחזות הנעימה למראה, תמיד מסתתרת פצצה, והעובדה שהקיום השברירי לא מתפורר מתחת לרגלינו היא נס יום־יומי.
השירה של כרמי מוצאת בעולם, בשפה ובעצמה רובד עמוק יותר ונסתר, העלול להתפרץ ולהתפוצץ בכל רגע. כרמי מראה שחשיפת הרובד הכמוס מתחת למילים הוא עצם המעשה השירי עצמו, הדרך היחידה "לעשות חיים": לשחק אך גם לברוא קיום חדש, "יש מיש", מתוך המילה. לכן שירתו של כרמי מרגשת כל כך - אף על פי שהכאוס מחכה לכלות את המציאות, הוא נאחז במה שבכל זאת יציב, בזמניות ובארעיות, וממשיך לחיות ולכתוב.
בשנה האחרונה לחייו נאבק במחלת הסרטן. את ימי מחלתו הוא הנציח במחזור שירים - "שירים (והדמיות) בעל כרחי". בעשרה שירים אלו, מביא כרמי לידי שלמות את יכולתו הפואטית לשחק במילים, ליצור מדרשי שמות חדשים וללהטט במקורות העבריים.
כרמי משחק בשירים אלו עם שם המחלה ("סָר תַּן אֶל מֵעֹונִי"), עם סופניותו ("סוֹפָנִי. / סוֹף אֲנִי") ואפילו עם שמו שלו ("קַר מִדַּי", "הָיָה יוֹתֵר קַר מִקֹּדֶם"). הוא מלהטט כדרכו בפסוקים, מדרשים ותפילות הקשורים במוות, כמו: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב", "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ", "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ", "בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים" ומפגין את בקיאותו האדירה במקורות כשהוא משתמש במכוון במוטיבים מספר קהלת ומספר איוב, שני הספרים שמייצגים יותר מכל את העמידה מול המוות והייאוש ואת הסבל האנושי. כל זאת כדי להביע בדרכים שונות את כאבי המחלה ואת ההתמודדות עימה. עם זאת, אפילו בשירים האלה, שנכתבו לנוכח פני המוות כפרידה של המשורר הדגול מן השירה ומקהל קוראיו, כרמי משקע את החיות והמשחק, את החיוך הדק והאירוניה ואת אהבתו האדירה לשפה העברית. כלומר, הוא בוחר לשחק במילים ו"לעשות חיים", אפילו מחוויית המוות המתקרבת.
ט. כרמי / כל השירים, כרכים א' ו־ב';
עורך: יובל יבנה; מקום לשירה בשיתוף "עמדה"