בשנת 1965, כשהיא בת 21, יונה וולך אשפזה את עצמה מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה שבירושלים. כחלק ממסע לגיבוש זהות עצמית, בבריחה מציפיות העולם וטרדותיו, וולך בחנה את מקומה בעולם במרחב אקסטריטוריאלי, כדי להכריע במאבק בין עולמה הפנימי לזה שמתרחש מחוצה לו. במחזה שכתבה מייד עם שחרורה, "בית המשוגעים שלי", תתאר את המניעים שלה, כנובעים "מתוך צורך להבין מה קורה לאנשים סביבה ומתוך סקרנות. יש לה הרגשה שתמצא תשובות לשאלות שם". בתווך בין שגרה לתהום - ברור במה וולך בוחרת.
כשהיא משתחררת מבית החולים - כמה משיריה כבר פורסמו אז בעיתונים ובכתבי עת - וולך שוכרת חדר במנזר נוטרדאם, על גבול ישראל וירדן, ומתפנה לכתוב את מה שיהפוך בהמשך לטרילוגיה של מחזות, המשך ישיר של מסע החיפוש העצמי. במשך שנים תפנה לבמאים ולאנשי תיאטרון בציפייה לראות את מחזותיה על במה, אך איש לא יאמץ את הפרויקט, שבמהרה יישכח ויתויג כפנטזיה בלתי סבירה שוולך הגתה במוחה הקודח. דפי המחזות, שנכתבו במכונת כתיבה, התפזרו לכל עבר, וכעת חושפים עודד כרמלי ושני פוקר מהוצאת "הבה לאור" את הטרילוגיה הגנוזה של וולך - "אנדרטה של צרעת".
המחזות לא היה נכתבים אילולא פגישה של וולך עם גבר צעיר שסחף אותה להרפתקת אהבים סוערת ואכזרית. באחד הימים לאחר שחרורה, היא עשתה דרכה לחנות ספרים במרכז ירושלים לרכוש את חוברת "עכשיו", שבה התפרסמו שיריה, ופגשה שם את מי שישנה את חייה מן הקצה אל הקצה: בחור צעיר ממנה, נמוך וממושקף, תל־אביבי ממוצא פולני, שהעביר את ימיו בכייסות ובגניבה מקיוסקים.
וולך וטדיאוש ס' - זהו כינויו בביוגרפיה שכתב יגאל סרנה על וולך כדי לשמור על פרטיותו - דבקים זו בזה בקשר פרוע ואמוציונלי, שמהלך בכל עת על הקצה. במחזות שכתבה וולך מעבדת את מסכת המין, אלימות, חילופי האשמות והתנסויות חריגות שהלהיטו את וולך ובן זוגה במשך שלוש שנים וישפיעו על כל מהלך חייה.
לטענת כרמלי ופוקר, דמותו של טדיאוש מהווה גרעין משמעותי לכל יצירתה של וולך שתבוא לאחר מכן. "היא ראתה בו אבטיפוס של כל בעיות העולם, וכל הבעיות שלה. יונה וולך המאוחרת מצרה על המון מהבחירות שעשתה כצעירה, ולא מעט מכך היא תולה בדמות האניגמטית של טדיאוש שמייסרת אותה", אומר כרמלי. "היא נכנסה לסיפור הזה אדם שעוד יכול לבחור בחיים רגילים, אדם שלא טרק את הדלת עד הסוף, ודווקא מי שדרבן אותה לפרוץ גבולות, להתנסות בחילופי מגדר - שזה אולי אחד מסימני ההיכר המובהקים של וולך - זה טדיאוש".
ציטוט מתוך "תותים"
וולך ידועה במשחקים המגדריים בשיריה, למשל בשירה המפורסם "אתה חברה שלי", ובדרכה הייחודית להרכיב מחדש את אופני השיח ואת היחסים בין הוא להיא. טרילוגיית המחזות חושפת את העובדה שמי שחשף את וולך למשחקים המגדריים האלה הוא אותו טדיאוש. לאורך המחזות דמותו משדלת אותה למשחקי דמויות, להחלפת תפקידים ולנזילות מגדרית.
"הדמויות שמייצגות את יונה במחזה לא נמשכות כל כך למשחקים האלה", מבהיר כרמלי, "הוא זה שרוצה לשחק בהם והיא לא מתלהבת. היא אומרת לטדיאוש - 'אתה לא מושך אותי בתור אישה'. היא חושדת בו שהמניע של המשחקים האלה נובע מאופי הגנב שלו. בשלב מסוים היא מתחילה לחשוד שהוא גם גנב נפשי. זו נקודת השפל שמתחילה במחזה הראשון, ונמשכת בבאים אחריו. היא אומרת לו: 'אתה נעשה אני, אתה מוציא לי מילים מהפה וחושב שזה אתה'. זה הרגע המכונן של שירתה, הציפור ששרה שיר של מישהו אחר, המוטיב החוזר הזה של מישהו שלא יודע מיהו בכלל, מישהו שחושב שהוא בעצם מישהו אחר. זה הכל מתבסס על אותו טדיאוש ס'".
לא מעט שורות משיריה המוכרים של וולך מופיעות בשלושת המחזות, משפטים שהשורש שלהם נטוע בדיאלוגים וצמחו בהמשך לשירים שיעשו היסטוריה. "הבמה היתה חלק מהכתיבה הלירית של וולך", אומרת שני פוקר, "היא הופכת חלק מהסצנות במחזות לשירים עתידיים. יש רגעים במחזה שממש אפשר לסמן ולהראות את הקשר לשיר, כפי שעשינו בהערות שוליים. כך למשל, אחד השירים המפורסמים שלה, 'תותים', מופיע במחזה הראשון כסצנה שבה היא מספרת לטדיאוש על פנטזיה מינית שלה. משהו מהישירות הדיבורית של המחזה נשמר מאוד בשירה שלה, כך שיש עקביות בין הכתיבה המחזאית ללירית".
וולך הצעירה התאשפזה אז כדי לבחון את גבולותיה, כדי לדחוף עצמה אל הקצה ולהבין את הכוחות המתרוצצים בה. היא נקרעה בין הציפיות הסטנדרטיות של אמה ושל העולם ממנה - משפחה, קריירה, כסף - לבין המצאת עצמה מחדש, פריצת גבולות ההכרה והיצירה. "בין השורות, ניתן להבין שוולך מאשפזת עצמה בידיעה שיטפלו בה ב־LSD", טוען כרמלי, "היא מתנסה וחווה את הטלטלה העמוקה של סמים פסיכדליים - הזיות, מראות של ראשים כרותים שהיו תוקפים אותה בלילות, כמו שאנו מכירים משירה המפורסם 'יונתן'. זה מצב שחוזר על עצמו גם במחזות - מראות אימים ומפלצות. כך שיש סיבה לאשפוז הזה. מנגד, היא בעצם מרגישה שהיא זקוקה לגושפנקה כזו כדי להיות משוררת, כדי להיות אקסצנטרית באמת, כדי לחיות אחרת מבני האדם".
באיזה צד של הירח?
המפלצות שוולך מנסה לברוח מהן, ובזה דמותו של טדיאוש סייעה לה - הן מפלצות השגרה, רוחות הסתמיות. האימה לא נובעת מהמפגש עם החריג, אלא דווקא מההליכה בתלם, מחיים שחיו אחרים כבר רבבות פעמים. "כשקוראים את תיאור ההזיות והמראות במחזות, מבחינים שמדובר באמא שלה, שאומרת לה 'למה שלא תלמדי מקצוע, משוררת זה לא מקצוע'; 'למה את לא נשואה, למה את לא מוצאת כבר עבודה'", מסביר כרמלי.
וולך, הוא אומר, "למעשה אחוזת אימה מהבורגנות, מפני החיים הרגילים. היא היתה אז בת 21, ומסלול החיים הרגיל עוד לא נסגר בפניה. היא ראתה את העולם בחוץ, הבינה שיכולים להיות לה חיים נורמליים - ומזה היא פחדה. במחזות, דווקא טדיאוש הוא זה שמאשים אותה בהיותה בורגנית. 'הצד הכי טוב שבך זו הבורגנות שלך', הוא מתריס כלפיה. חלק מהרצון שלה להתאשפז זו האמירה 'תנו לי להיות מי שאני, אל תפריעו לי'. כך נעשית יונה וולך מה שהיא".
האם ניתן למצוא בשלושת המחזות את המפץ הוולכי הגדול, המקום שבו התפרץ הגן היונתי הייחודי? בעיני עורכי המהדורה אין ספק. את מנחם פרי, עורך שיריה של וולך, טיעון זה לא שכנע במיוחד. הוא טוען להשפעות אחרות על שירתה, דמויות שונות שהיכו גלים בתודעתה וביצירתה. פרי ערך את שיריה אחרי שעזבה את ירושלים ועברה לתל אביב, ולדבריו "יונה שאני הכרתי היתה יונה שניסתה למחוק את התקופה ההיא, זה היה ממש הצד השני של הירח עבורה".
ובכל זאת, אין ספק כי זו היתה תקופה של חיפוש קדחתני אחר מקורות ההשראה וההכרה שלה. גם שנים רבות אחר כך היא תקריא שירים ותקדיש אותם לכייס שהכירה פעם, שהכיר לה את עצמה, את גבולות האדם ואת הדרך לפרוץ אותם