עם אינסטינקט של אינדיאני לא מתווכחים - ואכן, בסיום הנובלה "ונדיגו", כשניחוח זר־מוכר של אריות ועלים נרקבים עולה באפו של הטבח היליד המתלווה לקבוצת הציידים, הוא פותח במנוסה עוד באותו הרגע. אין צורך להסביר לו את משמעות הריח; אימה של גזע שלם מפעפעת אז בדמו, כפי שפעפעה בנימי העלילה כולה. זוהי אימת הוונדיגו. מהו הוונדיגו? "שום דבר - סתם משהו שהמסכנים האלה מתחילים להאמין בו אחרי שהם שותים יותר מדי - מין חיה ענקית שגרה שם רחוק", משיב בחשש דה פגו, מורה הדרך הקנדי־צרפתי של הציידים, ומייד מוסיף: "התנועה שלה מהירה כמו ברק, והיא גדולה יותר מכל יצור אחר ביערות, והיא לא הכי יפה - זה הכל!"
ד"ר קתקרט, מומחה להזיות ורציונליסט מושבע, שימצא הסבר יבש ומשעמם גם לטמירה שבתופעות, מספק תשובה אחרת. "זאת אגדה ציורית מאוד, כי הוונדיגו הוא פשוט האנשה של קריאת מרחבי הפרא", הוא משמיע הבחנה מטא־פואטית מפי המחבר עצמו, "קריאה המובילה לאובדנם של בעלי נפש מסוימת". ואילו כותב שורות אלה יטען, מצידו, כי שניהם מחמיצים את העיקר, שכן הוונדיגו הוא לא זה ולא זה. מעל הכל ולפני הכל, הוא חומר לסיפור מצוין שלמרבה השמחה, תורגם סוף־סוף לעברית, גם אם באיחור ניכר.
הנובלה "ונדיגו" (1910) רואה אור בימים אלה לצד אחותה הבכורה "ערבי הנחל" (1907), ויחדיו אפשר להכתירן כיצירות הדגל של אלג'רנון בלקווד (1951-1869), מהיוצרים הפוריים ביותר בזרם המכונה "סיפורת מוזרה" (weird fiction), הגדרה חמקמקה לספרות ספקולטיבית שסימנה אימה ומסתורין. הוצאת פרדס ראויה הפעם לשבח כפול: ראשית, על עצם הנכונות להעלות מהאוב הספרותי את בלקווד - חבר של כבוד בפנתיאון הכולל סופרים דוגמת ה.פ. לאבקראפט ורוברט צ'יימברס, שסיפוריהם רואים אף הם אור בהוצאת פרדס במהדורה מחודשת; ושנית, על הבחירה השיווקית הנבונה לאגד את הנובלות תחת הכותרת "ונדיגו" דווקא, הגם ש"ערבי הנחל" היא המוצלחת מבין השתיים. שהרי בעידן הקורונה, שבו האימה נמצאת ממילא על סף הדלת - וליתר דיוק, על ידית דלת שטרם עברה חיטוי - צמחי מים לא ישמשו אבן שואבת לקוראים המבקשים הפחדה הגונה.
אלא שהנחה זו מתרסקת עד מהרה, שכן בלקווד אינו סופר של "הפחדות הגונות", אלא אדריכל של חרדה מצטברת המטפטף את רעליו בסבלנות ובהתמדה. כך הוא עושה גם ב"ערבי הנחל", הנפתח בזוג טיילים השטים בקאנו בנהר הדנובה ונקלעים במקרה אל אחד מיובליו הנשכחים. בדרכם הם מבחינים בלוטרה (אך האם זו באמת לוטרה?) ואחריה, באדם שט בדוברה הזועק אליהם בגרון ניחר (אבל מה הוא אומר, ומדוע הוא מסמן צלב באוויר לפני היעלמותו מטווח ראייה?). דבר אינו יכול להכין אותם אל הצלילים והמראות שבהם ייתקלו בהמשך מסעם, אך ברור היטב כי מעתה והלאה יתקשו להביט באותו האופן בצמחים התמימים למראה.
"כאשר תופעות שכיחות מעין אלה נטענות בהיבט מאיים, הן מסעירות את הדמיון הרבה יותר מעצמים שחזותם מוזרה ויוצאת דופן", מעיר המספר הנאבק לאחוז בשרידי שפיותו, ובכך מזקק תמה אופיינית לשתי הנובלות גם יחד: חציית הגבול הבלתי נראה בין העולם המוכר לנו לבין זה השוכן מעבר לפרגוד. הדמויות נענות לקריאתם הסמויה של המרחבים הפראיים, אך נוכחות לדעת שמקורה במרחבי הפרא בנפשותיהן. רק בפתח היער הקדום ב"ונדיגו", או בחלוף אותו עיקול גורלי של הדנובה ב"ערבי הנחל", מחלחלת בהן ההבנה שלא תמיד כדאי לחקור במופלא.
לומדים לחבב את הסגנון של בלקווד, שבאדיבותו של יהונתן דיין זוכה למה שראוי להיקרא "אלטר אגו עברי", ולא תרגום סתם. בדומה לגיבורי יצירותיו, נראה שגם המחבר מפחד מאוד מהשקט המצמית של השממה, ומכביר מילים כדי להדוף את הבהלה. הכתיבה רפטטיבית, עתירת חזרות מיותרות לכאורה, לעיתים על סף הפטפטנית. אולם מסיבה זו בדיוק היא הולמת להפליא את הזירות שהנובלות שואפות לתאר: הפרוזה של "ונדיגו" שופעת זיזים מילוליים והזדקרויות לשוניות, כענפים סוררים של עץ ביער עבות; ב"ערבי הנחל" היא כבר שוטפת ומפכפכת כזרימת הנהר, וכשם שהמים נוגסים אט־אט באי שעליו ניצבים גיבורינו, כך המילים מכרסמות בשלוותו של הקורא עד שלא נותרת ברירה אלא לטבוע.
הסיפורים רומזים גם על דמותו יוצאת הדופן של בלקווד עצמו - אדם שהיה, בניסוחו של חוקר האימה ג'ק סאליבן, שילוב של טייל ומיסטיקן, אשר גילה בקיאות בבודהיזם וברוזנקרויצריזם לא פחות משגילה מיומנות בסקי ובטיפוס הרים. במהלך חייו הספיק להתגלגל בין שלל עבודות, ובהן עיתונאי, מלונאי, חולב, מורה לכינור, סוכן של המודיעין הבריטי, ואפילו דוגמן. אולם נדמה שהזיקה המיסטית, ואולי גם שמו שכמו נלקח ממעשייה אפלה כלשהי, דנו אותו להפוך בסופו של דבר לסופר אימה. "העניין הבסיסי שלי, אני מניח, הוא בסימנים ובהוכחות לכוחות אחרים המסתתרים בתוך כל אחד מאיתנו", כתב בעבר. בניגוד לחלק ממחברי "הסיפורת המוזרה", לא תמיד הוא טרח ליצור לכוחות הללו דיוקן ברור ומובהק. בשעה שעמיתיו העניקו פנים וגוף לנציגי הרוע, החל מקת'ולהו האל החולם ועד ל"המלך בצהוב", אצל בלקווד הצללים נשארים בצללים ובכך סוד קסמם. לפעמים גם מותר לא לדעת הכל, יסכימו מי שאי פעם נאלצו לחלץ זוג משקפיים מחדר חשוך בביתם בשעת לילה מאוחרת.
גם דבריו של מורה הדרך השבדי ב"ערבי הנחל" שופכים על תובנה זו אור מסקרן. "אל תקרא להם בשם. מתן שם הוא חשיפה", הוא מייעץ למספר כיצד לחמוק מהיצורים המבעיתים התובעים את חיי שניהם, "זה רמז שאין ממנו חזרה, ותקוותנו טמונה בהתעלמות מהם, אולי ככה גם הם יתעלמו מאיתנו".
"אפילו במחשבה?" מקשה המספר.
"במיוחד במחשבה. המחשבות שלנו נסללות אל העולם שלהם".
ונדיגו / אלג'רנון בלקווד
מאנגלית: יהונתן דיין; פרדס, 170 עמ'