במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" התפרסם בשישי האחרון מאמר של מבקר הספרות איתן גלס, על אודות ספרה של אילנה ברנשטיין "מחר ניסע ללונה פארק". גלס שיבח את הספר לפני שברנשטיין זכתה עליו בפרס ספיר ב־2019. עתה הוא חוזר בתשובה משבחי הספר ועובר לגינוי המחברת.
לדברי גלס, מהשוואה שערך בין הרומן של ברנשטיין לנובלה של הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי "חוף הים", עולה כי הדמיון בין הספרים מצדיק אישומה של ברנשטיין בגניבה מודעת מאולמי. לדעתו, אילו רק הצהירה כי ספרה מהווה עיבוד של אולמי היה הדבר פוטר אותה מאשם, לא רק של גניבת אולמי אלא גם מאשם גניבת דעתו שלו.
לא הייתי מציין את הרשימה של גלס אלמלא ביטא פרסומה ב"הארץ" חזרה של העיתון אל זירת הפשע שבה ביצע "סיכול ממוקד" בברנשטיין לפני שבועות ספורים (15 בינואר). פשע זה מקורו בבלבול יוצרות ספרותי, מוסרי ומשפטי ועוד יוצרות אחרים. בית משפט שאינו בית משפט מחליף מוסף לענייני תרבות, שאינו מתנהל כמוסף לענייני תרבות אלא כבית משפט שאינו בית משפט.
אסביר: א. מבקרי ספרות העידו כעדים מומחים בהקשר של דיון כמו־משפטי בכתבת שער.
ב. הובאו ראיות פורנזיות לכאורה, ממורקרות, הנוגעות לזוטות מילוליות יחסית לפרטי העלילות, הנושאים והפיתוחים הפסיכולוגיים בספרים שהושוו.
ג. בוצעה חקירה מוקדמת כמו־משטרתית על ידי כתבת ספרות (גילי איזיקוביץ), שלא שמרה על זכויות ה"חשודה" שכן בבואה לביתה לא הודיעה לה כי היא תחת חקירה.
ד. החקירה היתה על "הטמנת גופה". נרמז בה כי לפני 16 שנה העלימה ברנשטיין מציבור קוראי הספרות תרגום לעברית של יצירה צרפתית חשובה שמסרה לה מתרגמת בשם אילה בן-פורת. ברנשטיין, הולך הסיפור ונמשך, הוציאה את הגופה מן הקבר לקראת פרס ספיר 2019.
ה. את רצף ההליך החקירתי המקדמי וההליך השיפוטי סיים העיתון בפסק דין. אמנם באופן שניסה לכבסו במילים ולהשאירו כביכול לחוות דעתם של הקוראים, אבל את העובדה שהיתה הרשעה ניתן להסיק מכך שהיה עונש: כתבת שער במוסף "גלריה" ומיקום בראש המהדורה הדיגיטלית של אתר "הארץ" במשך כמה שעות. המיקום הזה שבו אנחנו מורגלים לראות דיווחים על שחיתויות של פוליטיקאים, הוא לסופרת המוחשדת בפלגיאט כמו הוצאה להורג.
ו. אחרי ביצוע העונש, במהלך השבוע שאחרי הכתבה, הגיע שלב הערעור: שני עדים מטעם הסנגוריה העידו במוסף "גלריה" - יובל קרניאל ואליי קורנצקי. אנחנו יודעים שמדובר בעדים, שכן גם כאן, אחרי העדים באה פסיקה המאשרת את פסק הדין וגזר הדין: רשימה של אריאנה מלמד, אף היא כתבת "הארץ", שהציגה עצמה כמומחית לא רק לספרות אלא גם לדיני זכויות יוצרים ובעלת כשירות מיוחדת לשפיטת הפרשה שכן לטענתה, עדי הסנגוריה העידו כי לא קראו את שני הספרים ואילו היא קראה. ממש שופטת גמורה. מלמד לא רק אישרה את ההרשעה, אלא איששה את עונש הסקילה שהושת כמה ימים לפני כן: ברנשטיין, קבעה, היא פלגיאריסטית רצידיביסטית (כלומר מוּעדת).
אם בדמיון עסקינן
הרשימה של גלס היא עוד דובדבן שכזה. כמי שחזר בתשובה ועומד משום כך במקום שאפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו, הוא הולך ומתגבר את צדיקותו בווידוי אישי, לפיו רק אחרי שקרא את שני הספרים הוא מעז לחוות דעתו על אשמת ברנשטיין.
בעת שהתפרסמה כתבת השער של "גלריה", מספר גלס, סירב להביע דעה. המסקנה: גם הוא שופט אובייקטיבי. עלינו להאמין לדבריו בדבר הדמיון שבין שני הספרים, כאילו הדרך היחידה להסביר דמיון בין שני דברים, אפילו ספרים, היא להסביר אחד כהעתקה של השני. רק חשבו על הדמיון בין השעה בשעון שעל ידכם לזו שבמחשב שלכם.
כמו שרומז המשפט האחרון, ההליך השיפוטי שתיארתי התנהל על כרעיים עיוניות גם מבחינת פילוסופיית ההיגיון בכלל, והספרות והמשפט בפרט. אשר לספרות: האם אין שאלת הדמיון בין ספרים תלויה בשאלה על טבע היצירה המכונה "סיפור", יחסיו המותרים או האסורים מבחינה ספרותית ומבחינה מוסרית עם העולם ועם ספרים אחרים? בכלל זה השפעות, אלוזיות ואפילו ציטוטים שהם ממהות היצירה הספרותית והיצירה בכלל. האם אין התשובות לשאלות אלה שנויות במחלוקת במהותן מלבד מקרי גבול מובהקים? האם אין די בסוגות הספרותיות השונות - נובלה מאת אולמי ורומן מאת ברנשטיין - בסיס להשערה שהפרטים העלילתיים והפסיכולוגיים, כמו גם דמויות המשנה ועלילות המשנה, מערערים על האפשרות לסווג את הרומן כפלגיאט? האין מקום להשוואה עם יצירות קודמות של המחברת, העוסקות באותם נושאים ממש, כדי לבדוק האם לא מעצמה "העתיקה"?
נניח שהתשובה לכל אלה תהיה: העיתון לא חרץ דין בשאלת הפלגיאט. הוא רק דן בה. הרי עכשיו בא גלס וחרץ את תשובת העיתון. אבל גם הכתבה המקורית עשתה זאת: כאמור - הנפח, ההליכים הכמו־משפטיים שהעניק העיתון לדיון בספר, המיקום בראש האתר הדיגיטלי - כולם היו תשובה. העלאה על המוקד. ג'ירולמו סבונרולה ותומאס דה טורקמדה לא היו מבצעים זאת טוב יותר.
אפס במבוא למוסר ומשפט
יש להניח שברנשטיין יכולה להתגונן בתביעת לשון הרע על אישומה בחיסול מאפיוזי של תרגום ספר צרפתי לעברית, כדי לזכות בתהילתו תחת שמה: האם זה מה שמוספי ספרות מבקשים לעודד? האם על סופרים להתעסק במשפטים, במקום להתמודד עם ביקורות ענייניות על עבודתם, המושמעות במוסף הספרותי בדרך של כתיבת מאמרים?
לא היתה לי מילת ביקורת (אתית) על עומרי הרצוג, בני ציפר ואיתן גלס אילו כתבו מאמר על הדמיון שבין ספרה של ברנשטיין לזה של אולמי. אבל "הארץ" וכותבים אלה הרחיקו לכת: הם מחשידים את ברנשטיין ב"רצח" התרגום כדי לרשת אותו אחר כך.
בעניין זה חשוב להזכיר התבטאות של ציפר בפייסבוק, מייד עם פרסום כתבת השער על ברנשטיין: בפלגיאטורים ספרותיים צריך לדעתו לנהוג כפי שתנועת "מי טו" נוהגת במטרידי מין.
פלגיאט ספרותי, בניגוד להטרדה מינית, הוא עוולה נזיקית, לא עבירה פלילית. אבל האנלוגיה של ציפר היתה מקבלת אפס במבוא למחשבה מוסרית ומשפטית מסיבה חשובה יותר: אמנם ב"מי טו", כמו בפרסום על ברנשטיין, יש פגיעה בערך המשפטי הבסיסי של שלטון החוק: גרימת עוול גדול לאדם מחוץ לכותלי בית המשפט; אלא שההצדקה לכך במקרי "מי טו" היא עוצמת המעשים הפליליים החשודים, היותם רווחים במיוחד והעובדה שמסיבות ידועות מערכת המשפט לא מספקת להם תרופה נאותה. במקרה של פלגיאט, לא ברור כלל מהי הקבוצה המוחלשת שצריך לסייע לה במאבקה בבעלי הכוח, באמצעים החורגים מן הכלל שענישה צריכה להיעשות במשפט.
בעצות עורכי דין, כנראה, עם הרבה bad faith מצד העיתון, נזהר "הארץ" מדיבור על פלגיאט. תחת זאת דיבר על "קווי דמיון" ו"העתקה לא מודעת". בפועל ביצע הרג לנשמתו, לכבודו ולמפעל חייו של אדם בלי משפט. אהרן ברק סבר כי חוק כבוד האדם וחירותו חל לא רק על המדינה, אלא גם על רשויות כמו העיתונות. בעניין זה אני שותף לעמדתו.
(הערה: אילנה ברנשטיין ואני היינו חברים לפני שלושים שנה. כתבתי את הרשימה הזו גם כדי לחזק את רוחה).
פרופ' חיים גנז הוא פילוסוף, פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב