האחרון ליפול קורבן לתרבות הפוליטיקלי קורקט היה חתול תעלול. או תיאודור סוס גייזל - דוקטור סוס, בשבילכם. בשבוע שחלף חל יום הולדתו של סופר הילדים המפורסם (שמת ב־1991), שחתום גם על הקלאסיקה "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". האירוע צוין באופן שרק השנים האחרונות יכולות לספק: גניזה של שישה מספריו, על ידי החברה האמונה על שימור מורשתו המקצועית.
הסיבה? דימויים גזעניים שנמצאים בחלק מספריו של דוקטור סוס, ובהם "רחוב תות, סיפור לא פשוט", "רוצה להיות מנהל גן חיות" ו"יופי של חביתה מקושקשת". "ספרים אלה מציגים אנשים באופן פוגעני ושקרי", נכתב בהצהרה מטעם החברה. ההחלטה, כך נכתב, התקבלה לאחר התייעצות עם מומחים ואנשי חינוך. "הפסקת מכירתם היא רק חלק מהתחייבות והתוכנית הרחבה שלנו להבטיח כי קטלוג היצירה של דוקטור סוס ייצג ויתמוך בכל סוגי הקהילות והמשפחות".
כבר תקופה ארוכה שהדוקטור היה על הכוונת. איגוד החינוך הלאומי האמריקני, אשר ייסד ב־1998 את יום הקריאה "Read Across America" ביום הולדתו של גייזל, בחר בשנים האחרונות להתרחק מעבודותיו, שם פחות דגש על ספריו ובמקומם הציע רשימת קריאה לילדים שמכילה יותר ייצוגים של תרבויות שונות.
בבית ספר בווירג'יניה קיבלו המורים הוראה להימנע מלקשר בין יום הקריאה לבין דוקטור סוס. ב־2017 היה זה ספרן במסצ'וסטס שביקר מתנה שהוענקה לספרייה על ידי הגברת הראשונה דאז מלניה טראמפ, בדמות עשרה מספרי הסדרה, בטענה שהם "מלאי פרופגנדה גזעית, קריקטורות וסטריאוטיפים פוגעניים". באותה שנה, מוזיאון דוקטור סוס הסיר ציור קיר שהכיל סטריאוטיפים אסיאתים, לאחר ששלושה סופרים סירבו לבקר במוזיאון.
וזה לא נגמר שם. העת האחרונה סימנה את כניסתה של תרבות הייצוגים והתקינות הפוליטית לתחום ספרות הילדים. שמה של לורה אינגלס, מחברת "בית קטן בערבה", נמחק מרשימת הזוכים בפרס מפעל חיים שמחלק איגוד הספריות האמריקני, לאור מה שנתפס כעת כייצוג בעייתי של ילידים אמריקנים בספרה.
אפילו טינטין, גיבור סדרת הקומיקס הבלגית, הואשם בהיותו ייצוג של גבריות לבנה, לאחר שבאחד מספריו הוא הופך במהלך ביקור בקונגו למושא פולחנו של שבט אפריקני. בקטע אחר בספר, הוא פותר סכסוך בין חברי השבט (שבמרכזו כובע קש), וזוכה למחמאה המפוקפקת: "האדון הלבן מאוד הוגן. הוא לבן טוב מאוד".
"גניזה או צנזור של יצירות מתקשר במחקר לתופעה שאני קורא לה 'מחיקת העבר הפוגעני'", אומר אסף סעדון, דוקטורנט בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן. סעדון חוקר זה חמש שנים את תופעת הפוליטיקלי קורקט, ומקרים כמו זה של דוקטור סוס רק מאששים את מסקנותיו.
לדבריו, "התקינות הפוליטית לא מסתפקת במחיקת ביטויים או בהתנהגויות שנתפסות פוגעניות רק בהווה, אלא יש איזושהי שאיפה גם למחוק את הביטויים האלה מההיסטוריה. זה כוח לא מודע שיש לנו בתרבות, בדומה לאדם שמביט בעברו ומדחיק כל מיני דברים לא נחמדים ורעים שעשה בילדותו. ברמה הפרקטית, מחיקת העבר מסייעת לגינויים של התקינות הפוליטית להיות אמינים יותר. כלומר, אם אם אני מגנה אותך על ביטוי פוגעני שביטאת, אני צריך להתייחס לביטוי כאילו מעולם לא היה בסדר להגיד אותו, והאפשרות לעשות את זה נשענת ידי מחיקת העבר. בשפת האקדמיה זה נקרא 'דה־היסטוריזציה'".
למה לחכות למיכאל?
מה שנראה על פני השטח כתופעה חדשה, הוא למעשה לא יותר מגלגול של פרקטיקות ישנות למדי. "זה לא מתחיל במאה ה־21; גם את 'ד"ר דוליטל' נאלצו לשכתב, לפני בערך 60 שנה", אומרת העורכת ומתרגמת ספרי הילדים עטרה אופק.
לדבריה, בספר הראשון יש פרק על נסיך שחור שרוצה שהפנים שלו יהיו לבנות. הסופר יו לופטינג הואשם שהדמויות האפריקניות בספריו מתוארות בצורה מעליבה. יורשיו נאלצו לשכתב את כל הפרק. "במקומו של הקטע שבו הדוקטור מלבין את פניו של הנסיך השחור, נכנסה תוכית שמסייעת להם באמצעות היפנוזה. הגרסה החדשה הרבה פחות משעשעת", אמרה.
אופק סבורה כי "אנחנו בעיצומו של תהליך שבו כל מיני קבוצות מושתקות מתחילות להיות מודעות לעובדה שיש להן זכויות, וביניהן גם קבוצות אתניות. פעם זה היה רק בקרב הקהילה השחורה, עכשיו מצטרפות קבוצות נוספות, ובהתאם לזה מטפלים בספרות ילדים. יש הורים שלא מוכנים לקרוא לילדיהם את מרים ילן־שטקליס, בגלל 'חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל'. היה לי ויכוח עז עם הורה שלא רוצה שהילדה שלו תחשוב שהיא צריכה לחכות לאיזה מיכאל".
עוד לפני כן היה "האקלברי פין" של מארק טוויין. מצד אחד - קלאסיקה ספרותית בלתי מעורערת. מצד אחר - ספר שעורר לא מעט פולמוס והואשם בגזענות וסטריאוטיפיזציה של שחורים. עוד קודם לכן, גם "אוליבר טוויסט" ודמות היהודי שבו, שזכתה למטחי ביקורת. הדוגמאות לאורך ההיסטוריה של שכתוב יצירה מטעמי התחשבות ברגשות זולת עוד רבות. זה כמובן לא אומר שמדובר בגישה נכונה.
הפלורליזם נשאר ברשת
ד"ר שי רודין, חוקר ספרות ילדים באקדמיית גורדון בחיפה, מאמין שבכל הנוגע ליצירות לילדים - כפייה של תרבות הפוליטיקלי קורקט עליהן רק יוצרת את הפעולה ההפוכה. "צִנזוּר, מחיקה והורדת יצירות מהמדף פוגעים בעיקר באינטליגנציה של הילד", הוא אומר, "יש הרבה מאוד צביעות לגבי יצירות שנכתבות ברוח תקופתן, כי אני לא יכול להפוך את התנ"ך לפמיניסטי. התקופה המתוארת בו היא תקופה לא פמיניסטית".
רודין טוען כי הפתרון הוא "לא להחביא את הגזענות או את המיזוגיניה מהילדים, אלא להפך - לעודד אותם לקריאה חתרנית. כי הרי איך ילד גדל? מתוך כך שהוא נחשף לרעיונות שונים. זו טעות לחשוב שרק אם נחשוף ילדים לספרים שמדברים על 'קבלת האחר' נגדל ילדים פלורליסטיים. ילד צריך להיחשף ליצירות שיש בהן גזענות או עיסוק בה, כדי לפגוש הלכי מחשבה שונים. יש ז'אנר של ביוגרפיות לילדים. בארה"ב הרבה מהביוגרפיות על מצליחנים שחורים מוחקות את העובדה שהם נכדים לעבדים ושפחות. זה דבר פסול בעיניי. לשכתב היסטוריה של מיעוט בצורה כוזבת - זו הבעיה".
וישנו, כמובן, אינטרס כלכלי שטמון בלב הסערה. "העיסוק בצנזורה מסתכם לעיתים קרובות ביחסי ציבור בלבד", מבהיר סעדון. "היצירות של דוקטור סוס מן הסתם לא ייגנזו, מצאתי אותן תוך שנייה ברשת. עבור הגונזים, יש פה רווח כפול: הם מציגים את עצמם כמעודכנים ומתהדרים ביוקרה של תקינות פוליטית, וגם מעלים את ערך היציאה. הנה, רק היום קראתי ספר של דוקטור סוס ששכחתי מקיומו; כנראה שזה הצליח להם".