אם היה אפשר "לשמוע" ספר, ניתן היה לתאר את ספרה של גליה עוז כרועש. זוהי אינה לחישה נוגה ורכה של אישה פגועה, אלא זעקה תקיפה ומחרישת אוזניים. כמו בציור "הצעקה" של אדוורד מונק, עומדת הסופרת על גשר מטאפורי וזועקת באימה את שברה, את כאבה ואת חייה.
ספרה של עוז הוא מעין דיאלוג מאוחר עם אביה המת, שמאחר שלא יכלה לקיימו בעודו בחיים, הוא הפך למונולוג, זעקה של בת כלפי אביה שלפי עדותה לא רצה לשמוע, ועתה כבר לא יכול. זעקה של אישה, שספגה, לטענתה, התעללות רבת שנים מידי אביה, אך לא העזה לפצות את פיה ולדבר. לדבריה - אביה לא רצה להקשיב, משפחתה הצרה והמורחבת שאפה לשמור על הדימוי הצח והמבהיק של דמותו הנערצת של עמוס עוז, חברים וקרובים העדיפו להעלים עין, והיו אף שניסו להשתיקה לאורך השנים.
התיאורים והמשפטים שכותבת גליה עוז מבטאים את הזעקה שלה, ומוטחים באופן אלים כמעט בקוראים. ראשית, הכריכה, שרחוקה מלהיות מאופקת. מחלקה העליון ועד ממש תחתית חלקה התחתון, כמעט ללא רווח לנשימה, מובאים משפטי הפתיחה של הספר בדפוס צפוף וקטן, המחולק לשניים, ובאמצעו - שם הספר והסופרת וקו אדום בוהק המוחק את המילה "אהבה". אין התחשבות בקורא או ניסיון להכניסו בהדרגה לסיפור. מהרגע הראשון מוטחים בו משפטים עזים, תקיפים, חזקים. כמו בוקס בבטן. "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל", כך נפתח הספר, בקצב סטקטו קצר ומקוטע. וגם בהמשך - כתיבה שהחיפזון, הלהט וחוסר הסבלנות עולים ממנה. נראה כאילו עוז אינה סומכת על הקורא - על הסבלנות שלו, על הבנת סאבטקסט, או על אמונו בה כסופרת.
היא אינה מעניקה לקורא הזדמנות להיות שותף פעיל בספרה. הדברים מוגשים לו כעובדות, ללא עוררין או פתח לפרשנויות. הקורא אינו צריך לפענח את הטקסט, לנחש או לבלוש. הכל מוגש לו על כפית ישר לתוך הפה. "אבא שלי היכה את אימא שלי. זה קרה בנוכחותי" - הוא משפט לדוגמה. רק מאוחר יותר תחזור עוז לתיאור המקרה. אבל כרגע, בעמוד הראשון של הספר, הוא מובא באופן תמציתי כעובדת מציאות.
כמו כל ממואר, גם ספרה של עוז אמור להיות תרפויטי לכותב כמו גם לקורא, אישי וסובייקטיבי, ומביא רק צד אחד של הסיפור, ואצל עוז הדבר בולט במיוחד. היא העדה הראשית ומשמשת בו גם התובעת
ספרה של עוז שייך לז'אנר שנפוץ לאחרונה המכונה misery memoirs או misery lit, שבו מסופר בגוף ראשון על טראומה או התעללות פיזית או מינית - לרוב בילדות על ידי הורה, וההתגברות עליה. אחד הספרים הראשונים בסוגה הזאת הוא "האפר של אנג'לה", שראה אור ב־1996, וגם לגביו, כמו לגבי ספרים רבים בסוגה, עלו שאלות של דיוק ואמינות כשאמו של הסופר, פרנק מק'קורט, הכחישה את המסופר בו. הסוגה זוכה לפריחה בעידן המי טו, שבו נושאים שהיו מטואטאים מתחת לשטיח ומודחקים - עולים על פני השטח.
כמו כל ממואר, גם ספרה של עוז אמור להיות תרפויטי לכותב כמו גם לקורא, מאוד אישי וסובייקטיבי, ומביא רק צד אחד של הסיפור, ואצל עוז הדבר בולט במיוחד. היא העדה הראשית בספר והיא משמשת בו גם התובעת והשופטת. במובן זה, הספר מזכיר כתב אישום משפטי המוגש על ידי התובע, שאינו מעוניין שהנתבע או מי מטעמו יערערו על טיעוניו או יפרשו את המציאות אחרת. עוז מביאה סיפורים וסצנות מחייה שאינם מוצגים כתפיסה סובייקטיבית שלה, אלא כעובדות. היא משתמשת במה שהיא מכנה "עדים מוארים" (דמות התומכת בילד ומכירה בסבלו - ביטוי שטבעה הפסיכואנליטיקאית אליס מילר; ד"מ), שככל העדים בבית המשפט - תפקידם לחזק את טיעוניה.
לצידם, מאחר שעוז אינה בוטחת בקורא שיאמין לה, מובאות הוכחות מתועדות שהיא שוזרת בתוך ספרה. הודעות טקסט שקיבלה מחבר ילדות ומשליחים של אביה, העתק של מכתב ברכה לבת המצווה מאביה ועוד.
ספרה של גליה עוז הוא ספר זיכרונות, שכדרכם של ממוארים אינו מציג רצף כרונולוגי של חייה, אלא מביא סצנות אקלקטיות, שרובן ככולן מתמקדות בחוויותיה המשפחתיות ובעיקר ביחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. הספר עוסק בעיקר בילדותה המוקדמת, אך גם בבגרותה. לא תמצאו מידע אישי רב על הסופרת: איזו ילדה היתה, מה הם קווי אישיותה, תחומי העניין שלה. איך נראו חייה, קשריה עם אמה (בלי קשר לאביה), עם אחיה ואחותה. יוצא דופן הוא התיאור היפה של קשריה החמים עם סבתה, ריבה, אך גם עליה היא מספרת בעיקר בהקשר של אביה, ובלשונה שלה "מעלה (אותה) על דוכן העדים".
אנחנו מכירים רק קומץ חברים שלה, כאשר הסצנות שכוללות אותם הן ספורות ומתייחסות רק למקרים שבהם היו מעורבים בני המשפחה, ובעיקר אביה. קשה ללמוד על דמותה של הסופרת, אלא בעקיפין ובמשתמע, והתוצאה היא ממואר שהמספרת בו היא דמות שטוחה שקשה לדמיין אותה, והגיבור שלו הוא אביה. עליו אנחנו למדים שהיה נרקיסיסט, עריץ, טרוריסט, אכזרי, שלא לומר סדיסט, ואולי (כך נרמז) גם פסיכופת. והכותבת, מי היא? מלבד היותה אינטליגנטית מאוד, וגם מפוחדת, הקורא לא יודע הרבה על המספרת ועל אופייה. כאילו גם כיום, ולמרות הכל, ישותה מואפלת על ידי זאת של אביה.
עמוס עוז, הסופר המפורסם, חווה נטישה כואבת מאמו שהתאבדה ומעיד על חוסר האמפתיה שחווה כלפיה ב"סיפור על אהבה וחושך" ("בשבועות ובחודשים שאחרי מות אימי לא חשבתי אפילו לרגע על הסבל שלה. אטמתי את עצמי לזעקה הבלתי נשמעת שנותרה אחריה ואולי ריחפה כל הימים בין חדרי הדירה. טיפת רחמים לא היתה בי וגם לא געגועים. לא התאבלתי על מות אימי").
בתו, סופרת אף היא, חוותה בעצמה נטישה של אביה ולא הפגינה כלפיו מידה של רחמים ב"דבר שמתחפש לאהבה". בכותר של ספרי האב והבת מצויה המילה "אהבה", אבל החושך נוכח יותר דווקא בספרה של הבת. האם בזאת נסגר מעגל האהבה־נטישה־כאב־התחשבנות, והסתיימה ההעברה הבין־דורית? נקווה שכך.
דבר שמתחפש לאהבה / גליה עוז; כנרת זמורה־דביר, 107 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו