"מה שהולך לקרות כאן זה הדבר הבא... ", כשם העבודה הפותחת את התערוכה "בונז׳ור מיסייה כץ: מחווה לאבנר כץ". מה שהולך לקרות כאן, בגלריה "זוזו", זה מפגש של אמנות ואהבה, זו אמנות האהבה.
בספטמבר 2020 האמן אבנר כץ הלך לעולמו. איש שובה-לב, יוצר מוכשר שנגע בכל תחומי האמנות: ציור, איור, רישום, תחריט, הדפס, פיסול. כץ אייר עשרות ספרים, יצר עטיפות תקליטים מיתולוגיות, עיצב תלבושות תיאטרון, היה סופר, עיתונאי ומורה אהוב.
את התערוכה הנוכחית אצרו אסיה דובלין ויורי כץ. "בונז'ור מיסייה כץ" הוא ציורו של כץ משנת 2011, המתכתב עם ציורו של גוסטב קורבה מ-1854. תערוכה זו תוכננה במקורה כפרויקט שנרקם לפני שנתיים כחלק מרצף פעילות גלריה זוזו, פנינה אומנותית בעמק-חפר המנוהלת במסירותה של תמי סואץ. הפרויקט נשא חומרים שונים והרכב מעט אחר של אמנים, מהם אבנר כץ.
במהלך ההכנות כץ נפטר. "עצרנו הכול, לא יכולנו שלא להגיב לאבדן ושלא להביע את הרגשות העזים שלנו, כאוצרים שעובדים עמו מעל לעשור, אך מעבר לכך כחברים קרובים מאוד", מספרים האוצרים. חלק מההרכב המקורי של האמנים הוסר, חלק נותר ואחרים נוספו - ונוצרה התערוכה העכשווית, "מחווה לאבנר בה מיוצג מארג של אמנים חברים, מורים, תלמידים". האמנים המשתתפים לצד כץ: אברהם חי, דני קרוון, דני קרמן, זיוה קרונזון, יאיר גרבוז, יהושע גריפית, יעקב דורצ'ין, מיכה אולמן, מיכל רובנר, שרון פוליאקין.
אבנר כץ (צילום: משה שי)
"יכולנו לכלול כאן רבים נוספים, כי את אבנר אהבו כולם", מבהירים דובלין ויורי כץ. "אתה נוגע בו ונתפס, אבנר תמיד נהג לומר שהחברות קודמת לאמנות. עם זאת לא רצינו ליצור תחושה של יריד אמנים לקטני, חשוב היה לנו להעמיד תערוכה עצמאית ומגובשת".
ואכן, כץ נוכח על הקירות באמצעות עבודותיו (משולבות גם שתי עבודות הנייר האחרונות שלו מ-2020), אך למעשה שוֹרה רוחו בחלל כולו. "התערוכה מושפעת מהקו הסגנוני והתוכני של אבנר. לפנינו צבר אמנים המייצג את סך הדברים שבתוך אבנר. יש בתערוכה כאב, געגוע, עיסוק במוות, כחלק ממצב קיומי שאבנר היה נתון בו. אנרגיה שראשיתה מהמחולל של אבנר, ושהיוצרים מגיבים לה".
אמנם התכנים מורבידיים ומלנכוליים, אך מהולים בנימות הומור, בוהקים הבזקים של שמחה, אם באופנים גרוטסקיים, אם אירוניים. כך נוצרת איזו אינרציה טרגית-קומית בחלל, מתערבלים האסוני והשׂשׂוני.
"לא פעם, אבנר אמר שההומור שלו נובע מדיכאון עמוק", מסבירים האוצרים, "יש תחושה חזקה, העוברת בתערוכה, שאנחנו ברגע מכונן עד כי מה שהיה לא ישוב. התערוכה מתחברת לרוח התקופה, באם לצטט מעבודתו של גרבוז 'רוח הזמן מרחפת על פני תהום חלופית'. היא איננה רקוויאם, היא תערוכה עכשווית המגיבה לזמן הזה העכור, העומד מלכת. זמן של אי-ודאות, מתחים, תחושה של אבדן דרך, קודים משתבשים, אף התערוכה בשיבוש מקורה".
"פטטרקה המתאבל", אבנר כץ (צילום: תמי סואץ)
"חלק מהאמנים מגיבים לנושא בעצם הבחירות, חלק מהעבודות נעשו במיוחד". כך למשל אובייקט קיר של פוליאקין, שנוצר לתערוכה, משמש כעין מבע-תגובה לאוסף כלי-היד של כץ. "לאבנר היה אוסף עצום של כלי-עבודה", מספרים אסיה ויורי, "אין אמן קרוב שלא מסר לו כלי או שניים. גם אנחנו. כולל כלי-עבודה שכבר לא מקיימים יותר את פעולותיהם". בעבודה המתכתבת עם אוסף הכלים מתרומם עמל הכפיים לממד מיסטי.
כץ היה ידוע במוסר העבודה שלו, יום-יום בסטודיו כפרולטר. כמו-כן ניכר בנפשו ובגופו החיבור בין אָמָּנוֹת לאֻמָּנוֹת, בין היצירה החופשית למלאכה העמלנית המפרכת. דופק זה של זהות מותכת אוֹמן-אוּמן בולט בתערוכה.
האבלוּת מטפסת מבעד לטפט הקיר של כץ "פטררקה המתאבל". פרנצ'סקו פֶּטְרַארְקָה, משורר איטלקי מהמאה ה-14, הקדיש עשרות שירים לאהבתו הנכזבת, הבלתי-נוכחת, לאורה. בדומה, אצל כץ עולה געגוע נעלה לדבר, שספק אם קיים; עוד נישא האבל על מוטיב הברוש החוזר, המכוון. הברושים הם מסמנים של מוות, נטועים בבית-העלמין שלנו, צמודי מצבות כשומרי השאוֹל. לעד בבדידותם. הם גם מונומנטים של זהות ישראלית. ברושים מתנוססים בצילומיו האפוקליפטיים של אברהם חי "עמק יזרעאל", וב"שומרון" של רובנר.
אצל רובנר אלה גם עבודת הווידאו, המתמזגת לחלל המושחר כסוג של מבוי סתום, וצילומי הלילה המושכים את הצופה אל הרִיק והחשכה. ב"לילה 8" מעלה רובנר את דיוקן ראשו של אנוביס - אל המוות המצרי, שראשו ראש תן. התן כהרחבה מוקצנת לכלבים של כץ, שהם ישות בפני עצמה. הכלבים מייצגי הנאמנות, הם העדות החיה אך הדמומה. הכלב-תן הוא קול נוסף של האמן, ספק גלגולו. בניגוד לחיית המחמד התנים מבשרי הליל, משחרים לטרף, מעוררים תודעה של כאוטיות ופליטוּת. הכלבים ישובו בעבודותיו של יהושע גריפית.
סדרת פסלי ה"מלאך" של יעקב דורצ'ין פעורים כמו משחררים לחלל איזו זעקה. המלאך מגלם אפשרויות של ארציים ועליונים, תרגום מוחשי לאל-מוות. הכוח המופעל על החומר עוצמתי, ולמרות נצחיותו הכבדה של הברזל יש בעבודות רכּוּת כמעט אורגנית; איכות אורגנית בוקעת גם מבעד לצילום התקריב של קרונזון "גופים וגופות", הנושא עליו כבר מעצם שמו ארוס ותנטוס גם יחד.
"עמק יזרעאל", אברהם חי
מספר עבודות מהדהדות את עולמו של אבנר כץ, בין דימוי לטקסט. אצל קרמן, במונופרינט מכונף נטול מגלופות עיתונות ישנות וגלם מזירת הדפוס; בציוריו של גרבוז המתנהלים על שפת הדימויים ושירת המילים.
מרחב פנימי עוטף מספק מעין גומחה נזירית לעבודות של מיכה אולמן ודני קרוון, ניבט אלמנט חובק של ציר-אמצע כאיזשהו תווך, פעמים אנך (ב"שולחן החול" של אולמן, בסולם של קרוון, גם בברושים לעיל, בדגלים הברושיים של כץ); פעמים קו-אופק ("מאזניים" לאולמן, "מלכודת צבועים" לכץ, "ענף" לפוליאיקן), מָשל מתגבש ציר העולם ('אקסיס מונדי') מפגש שמים וארץ, גן-עדן ושאול.
בתערוכה נוכחת תחושה חזקה של גשמיות, החומר מתלכד כדימוי לכשעצמו, ישנה בולטוּת רבה לברזל, פלדה, חול, חמרה (העשירה בתחמוצות ברזל), עץ. החומריות מספקת גם תדר חד של צבע. החלל כולו מציף באחדות של גווני ארץ: חומים, צהובים, אדמתיים, אפרוריים. "כאוצר אתה בונה את הפַּלטה שלך מהעבודות של האומנים", מוסיפים אסיה ויורי. "חיים שלמים של יצירה. זו התערוכה הכי מורכבת ומאתגרת שיצרנו, יש בה כל-כך הרבה אהבה והערכה לאבנר ועמן אחריות להגיש את הזיכרון באופן ראוי, כאירוע של חיים ומוות תרתי משמע".
כך מהלכת התערוכה קסם, אחוזה בין חדלון לחיוּת, חוסר פשר למהות, כובשת כדמותו של אבנר. ויש בה אחוות רעים ואחוות יצירה, ותחושה של לכידות מהודקת, הבאה בקומפוזיציה, בצבע, בחומר, קרבה תמטית ורגשית, כמו נוצרה בחלל יצירה אחת לכידה. מכחול אחרון ופרידה.