בתחילת 1932 גמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע מוסווה בטיבט. ידעתי שאם אדיר את רגליי מהמחוזות שאליהם מגיעים לעתים קרובות האנשים הלבנים, אמנע מחשיפה. מרבית האוכלוסייה בטיבט אינה יודעת קרוא וכתוב, וידיעותיהם של הטיבטים על אודות חזותו של האדם הלבן מעורפלות למדי. מה שמקל עוד יותר על העניינים הם הבגדים הטיבטיים הרחבים והרפויים, המטשטשים לחלוטין את מבנה הגוף של הלובש אותם ומסתירים את אופן הליכתו של האדם הלבן, השונה במעט מזה של הטיבטים. למעשה, הביגוד הטיבטי כה משוחרר ורפוי, עד שבלילות קרים טיבטים רבים נושאים בקפלי בגדיהם מעין מתקן חימום נייד. כך ניתן גם לשאת כלב גדול ממדים.
הטיבטים בורים מאוד בכל הקשור לנעשה מחוץ לטיבט, לפיכך המטייל הזר נע בטיבט בהסוואה ביתר קלות. רעיונות מוזרים ביותר מאפיינים את תפיסת הטיבטים על אודות חלקים אחרים בעולם.
שודדים טיבטים, שעמם חוויתי הרפתקאות משעשעות המתועדות בפרק שלוש, חשבו לתומם שאנשים לבנים נושאים מצרכי מזון בתוך ראשיהם. נוודים שאירחו אותי באוהלם חשבו שיפן הינה חלק מסין ושרוסיה ואמריקה הן פחות או יותר אותו דבר. רק במחיצתם של כוהני דת ונזירים נאלצתי לעמוד על המשמר. הדרך היחידה שבה היה לי סיכוי להסתיר את זהותי הזרה הייתה להתחזות לחירש ואילם.
זמן רב בטרם יציאתי לאסיה הבנתי שאני מוכרח לפתח סיבולת ויכולת עמידה, שיאפשרו לי לצאת למסע בטיבט. היה עליי לחצות את המחוז השוכן דרומה מקריה, אזור צחיח, ששטחו מאות קילומטרים רבועים – שטח עצום, ששום גבעול עשב אינו צומח בו. לכן השימוש בחיות משא ורכיבה באזור זה היה חסר תועלת, שכן בעלי חיים אינם יכולים לשרוד באזור צחיח כזה.
הייתי נחוש לחדור לאזור שהמסיירים בו ניצבים למול קושי שלכאורה לא ניתן להתגבר עליו: אי-היכולת להשתמש בבהמות משא למטרות תחבורה והובלה. לכן נאלצתי להשתמש בשיטה אחרת, זו ששימשה אותי בעת האחרונה כשחציתי את אזור הבזלת הצחיח של אודדהראון, המצוי באזוריה הפנימיים והבלתי מיושבים של איסלנד, אני מתכוון לנשיאת המזון והציוד האישיים שלי בעצמי. בגלל הצורך לוותר על בהמות המשא נאלצתי לקצץ בכמות הציוד שלקחתי, ציוד שלכאורה הכרחי למסע מסוג זה. גם מצרכי המזון שנשאתי איתי הופחתו למינימום ההכרחי. לדוגמה: כמויות המזון, הלבוש החם, ציוד המחנאות וציוד נוסף שנשאו חברי משלחת הארדט, שיצאה למסע של 45 ימים, הגיעו למשקל של כ-500 קילוגרמים לכל חבר משלחת. לעומת זאת, המשקל המקסימלי שיכולתי לשאת בלי להיעזר בבהמות משא היה לא יותר מאחד חלקי חמש עשרה ממשקל זה!
אם כן, כדי לעמוד במסע הייתי מוכרח להיכנס למשטר אימונים שיכשיר אותי לעבור מרחקים עצומים במהירות גדולה, וזאת כדי שכמויות מזון מינימליות יספיקו לי לצעוד מאות קילומטרים. נוסף לצורך לצמצם את כמויות המזון שאשא איתי, נדרשתי גם להסתגל לצרוך מזון לא מבושל מהסוג הפשוט ביותר, כדי לא לשאת איתי כלי בישול שונים.
"העיתון הראשון שגילה עניין בדבר היה העיתון הלונדוני "הסאנדיי אקספרס".שלושה מאמרים פורסמו בו על אודות מסעי, וכן נכתבו בהם כוונותיי למצוא בני לוויה שיצטרפו אליי למסע למרכז אסיה. בעקבות המאמר הראשון פנו אליי מאות מועמדים, רבים מהם רציניים. כמה מהפונים נטו להגזים.
יתרה מזאת, התחוור לי שאם אצליח לישון באוהל לא מחומם בטמפרטורה מקפיאה של מעלות רבות מתחת לאפס, לא אצטרך להתארח בבתיהם ובאוהליהם של הטיבטים, גם בלילות הקרים ביותר, וכך אפחית למינימום את הסיכוי שאתגלה; הבנתי שגם צריכת מזון לא מבושל תסייע לי להימנע מחשיפה. אין דבר מסוכן יותר למטייל המתבודד מאשר הדלקת אש. אש עלולה לחשוף את נוכחותו של הטייל הבודד לכנופיות השודדים הרבות השורצות במרכז אסיה, אזור שבו מעשי שוד וגניבה נחשבים לעבודה צדדית לגיטימית.
***
מהרגע שבו גמלה בלבי ההחלטה לצאת למסע מוסווה בטיבט התחלתי במסכת אימונים. בסתיו של שנת 1933 הלכתי פעמיים מרחק של 130 קילומטרים בעשרים וארבע שעות. באותה תקופה צעדתי מרחקים גדולים במהירות ממוצעת של 56 קילומטרים ליום. באחד ממסעות האימון צעדתי ממאלמה שבדרום שוודיה לשטוקהולם, מרחק של כ-640 קילומטרים, בפחות מ-12 ימים, בעודי נושא עליי ציוד מלא.
מסע זה משך את תשומת לבה של העיתונות בשוודיה, ובשלושה בנובמבר 1933 הופיעה תמונתי בעמוד הראשון של אחד העיתונים היומיים הנפוצים בשוודיה, ה"דגנס נייהטר". אנשים שקראו את הדיווחים הארוכים על אודותיי, שבהם הושוויתי לגנדי בגלל התנהלותי הספרטנית, הבינו שכל אלה הם תרגולים ואימונים לקראת מסע לחלקיה הבלתי מיושבים והבלתי נגישים של מרכז אסיה.
מאוחר יותר באותה שנה ביליתי לילות רבים באוהל לא מחומם בצפון סקנדינביה, בטמפרטורות נמוכות בהרבה מנקודת האפס, ושבועות רבים התקיימתי על מזון פשוט ולא מבושל, בלי להיעזר בחומרים מעוררים ומחזקים כלשהם. בוקר אחד, כשזחלתי החוצה מהאוהל שלי, עמדה הטמפרטורה על 15- מעלות. חשתי באותו הרגע שאימת הלילות הקפואים בטיבט איבדה מעט מאחיזתה עליי.
מיד אחר כך התחלתי לחפש בני לוויה מתאימים שיצטרפו אליי למסע למרכז אסיה. היה משונה לגלות שבעולם שבו מיליוני אנשים מתלוננים על שעמום, קשה מאוד למצוא בני לוויה מתאימים להרפתקה שכזו. המועמדים המעטים שעמדו בתנאים הפיזיים שהצבתי, חסרו את הבקיאות הלשונית המגוונת ואת המיומנויות הפיזיות והמנטליות הנדרשות כדי לחדור לטיבט בהסוואה מוצלחת.
בשלב מסוים דלפו הידיעות על אודות כוונותיי לצאת למסע באסיה, והתחוור לי שלא אוכל עוד להמשיך ולשמור את תוכניותיי בסוד. לאחר שגיליתי שממילא הידיעות על אודות מסעי המתוכנן כבר זלגו להן, לא התנגדתי לכך שהן יגיעו לעיתונות, מפני שקיוויתי שהפומביות תסייע בידי לפגוש הרבה מאוד מועמדים ולבחור מתוכם את המתאימים.
העיתון הראשון שגילה עניין בדבר היה העיתון הלונדוני "הסאנדיי אקספרס".שלושה מאמרים פורסמו בו על אודות מסעי, וכן נכתבו בהם כוונותיי למצוא בני לוויה שיצטרפו אליי למסע למרכז אסיה. בעקבות המאמר הראשון פנו אליי מאות מועמדים, רבים מהם רציניים. כמה מהפונים נטו להגזים. איש אחד כתב שביכולתו לצעוד 190 קילומטרים ביום, אך כשפניתי אליו והצעתי לבחון את יכולותיו הוא נעלם כלא היה.
פניות אחרות היו רציניות ממש והביעו נכונות אמיתית לצאת למסע. נער בן 19 רכב על אופניו ללא עצירה מליברפול ללונדון, כדי להוכיח לי את חוסנו. למרבה הצער, לפני שהעמדתי בפניו את מבחני הסיבולת הסופיים אחד מבני משפחתו נפל למשכב והוא נאלץ לזנוח את תוכניותיו להצטרף אליי.
פנו אליי גם נשים. אחת מהן הייתה עקשנית במיוחד. היא הצהירה שברצונה "לדאוג לי ולשאר חברי המשלחת כמו שצריך" במסענו לאסיה, אך מכיוון שאני אנושי מספיק, לא רציתי להעמיד אישה במבחני הליכה של 100 קילומטרים ביום, שבמהלכם תימנע ממנה האפשרות לשתות את המשקאות האלכוהוליים שהיא רגילה לשתות (בזמן מבחנים אלו מנעתי מהמועמדים אפילו שתיית תה!), ונאלצתי לדחות את פנייתה. בעקבות סירובי החלה הגברת הנכבדה לפקוד את ביתי באובססיביות מבוקר ועד ערב, עד שכל דיירי הבית הגיעו לסף היסטריה.
***
בטרם הוטלו עליהם המבחנים הקשים ביותר, כמה מהמועמדים כבר הבינו את משמעות היציאה למסע באחד המקומות הלא נגישים ביותר במרכז אסיה, בלי האמצעים הטכניים והנוחיות הבסיסית שלרוב נחשבים כהכרחיים לקיום מסע שכזה.
ניתן לומר שהמסע התבסס על עקרון של פשטות והימנעות ממורכבות יתרה. לדוגמה, יאקים טיבטיים נעים במהירות של קצת יותר משלושה קמ"ש, ותהליך העמסתם בציוד מבזבז כמה שעות יקרות בכל בוקר. אם אין בהמות משא, אפשר להיות מוכנים ליציאה בתוך דקות מספר, ואז להתחיל את הצעידה במהירות של שבעה קמ"ש. שיטה זו הינה פשוטה ויעילה. השתמשתי בשיטה זו לא רק בטיבט, אלא גם באזורים הפנימיים והלא מיושבים של איסלנד, שם צעדתי 55 קילומטרים ליום בממוצע.
בציוד שלקחתי איתי היה התקן מיוחד, קטן וקל משקל, שאפשר לי לחצות נהרות ואגמים בכל כיוון שארצה בלי למשוך תשומת לב מיותרת. צוות הסרטה של חדשות האימפריה הבריטית צילם אותי עם ההתקן המדובר למהדורת החדשות השבועית שהוקרנה בבתי הקולנוע באנגליה, וייתכן שכמה מקוראיי ייזכרו שראו אותי על המסכים. צולמתי בברכת השחייה הפתוחה בפינצ'לי בנוכחותם של אנשי השלטון המקומי ונציגיה של העיתונות המקומית. באותו יום התרחשו כמה תקלות מבדחות. השתמשו בשתי מערכות צילום שונות, וכמה אנשי צוות נפלו למי הברכה בבגדיהם.
בזמן ניווטיי באסיה, המתקן המיוחד הוסתר בתוך שק גדול העשוי מעור כבש. לעתים קרובות המתקן הזה הוכיח את יעילותו, אך בתנאי רוח עזה ופראית הדבר נעשה מסוכן, מפני שהרוח הקשתה על השליטה בו. דמיינו לעצמכם משב רוח עז, המכה בצדו של מתקן כזה, ששטח הפנים שלו מגיע לכ-60 מטרים רבועים אך משקלו קילוגרמים אחדים. לעתים קרובות, כאשר נשבה רוח עזה, הוא הסתחרר לו כעלה יבש בסתיו. אני זוכר שחציתי אגם בסירה, בזמן שרוח גבית חזקה נשבה במהירות ממוצעת של 25 קמ"ש. כשהרוח נשבה בכיוון ההפוך לא היה ניתן להשתמש בסירה לחציית האגם.
כדי להצליח לחצות נהרות שהזרימה בהם גועשת ושוצפת, יצרתי בעצמי שני עוגנים קלים וקטנים, והשלכתי אותם למים לסירוגין. השודדים הטיבטים שפגשתי חשבו שהעוגנים הללו הם מכשירים מסתוריים המיועדים ללכידת רוחות רפאים, ולכן לא הרסו אותם ולא העזו לגזול אותם ממני. מרבית הטיבטים חשים אימה לא ברורה כלפי "מכשירים קסומים", שאותם אין הם מסוגלים להבין. בסופו של דבר העוגנים הללו לא היו כה הכרחיים בטיבט כפי שהיו במסעי האחרון לאזורים הפנימיים והשוממים של איסלנד.
כריכת הספר (אופוס)
האוהל שלי שקל לא יותר מקילוגרם אחד. יכולתי להתבונן מתוכו לכל הכיוונים, אך הוא לא היה שקוף למתבונן מבחוץ. יתרה מזאת, הוא היה צבוע בשני צבעים שונים, צבע אחד בפנים ואחר בחוץ – דבר שאפשר לי להתמזג ביעילות עם שני סוגי קרקע שונים. אמנם, האוהל היה קל מאוד, אך עם זאת עשוי מחומר עמיד ביותר, זה אפשר לו לעמוד איתן ויציב גם בסופות הטיבטיות הקשות ביותר, בתנאי שהצלחתי כמובן למנוע מהרוחות לחדור לאוהל עצמו.
כאשר חודרת רוח לתוך אוהל, אפילו עוצמת רוח מזערית ביותר מסוגלת לקרוע אותו לגזרים. בשני מקרים לפחות שבהם שודדים התקרבו אליי באור יום, מיהרתי לעקור את האוהל ממקומו ולהחביאו כדי שהשודדים לא יחרימו אותו. מעולם לא תקפו אותי שודדים בלילה, מפני שהמתנתי תמיד לחשכה מלאה כדי להקים את האוהל שלי. בקו הרוחב שבו שוכנת טיבט הלילה יורד במהירות וגם אור הבוקר ממהר להפציע. תמיד יצאתי לדרכי כמה דקות לפני זריחת החמה.
***
בשל אילוצי אקלים נאלצתי לקיים את המסע לטיבט בעונה הנוחה ביותר בשנה, כשהרי צפון ומרכז טיבט נקיים משלג עד לגובה של 5000 מטרים, מפני שגם בן אדם בעל חסינות וכושר גופני גבוהים במיוחד אינו מסוגל לעמוד זמן רב במאמצים הכבירים הכרוכים בצעידה ממוצעת של כ-50 קילומטרים ליום, בתנאי אקלים קיצוניים, כשתזונתו מתבססת בעיקר על מנות שעורה לא מבושלות. עונה זו, שבה נוח לנווט במרחבי טיבט, הינה גשומה ברובה, וזה סייע לי רבות, מפני שלא היה אפשר לשאת כמות גדולה של מים למרחק של מאות קילומטרים, וזאת נוסף לציוד ולכמויות האוכל המזעריות שנשאתי עמי למסע כה ארוך באזורים נידחים ולא מיושבים.
תיאודור איליון
כל דקה שחסכתי הייתה בעלת חשיבות עליונה. היכולת שלי להתקיים זמן רב על אוכל לא מבושל לא רק הבטיחה שלא אתגלה באזורים מיושבים או שורצי שודדים, אלא גם חסכה עבורי זמן יקר כאשר נעתי באזורים לא מיושבים. בגבהים שבין 3500 ל-4500 מטרים המים מתחילים לרתוח בטמפרטורה הנמוכה של שישים וחמש מעלות צלזיוס, כך שבישול מזון בתנאי גובה שכאלו מתארך פי חמישה או שישה מבישול בגובה פני הים.
"אפילו חוויות שנתפסות כלא נעימות, כמו חציית אזורים ענקיים, צחיחים ובלתי מיושבים, טומנות בחובן עניין גדול ושינוי מרענן. כשמתבוננים על כך מהזווית הנכונה, למרבית האזורים הצחיחים יש קסם משל עצמם"
פעם אחת בלבד הייתי על סף גוויעה ברעב. הפולש הלבן הנע בטיבט בהסוואה אינו יכול לשאת עמו ציוד כבד ומגושם, היכול לסייע לו בהתמצאות ובקביעת מיקומו המדויק, ועקב כך הוא מסתכן בביצוע טעויות ניווט. במקרה אחד, בגלל טעות שביצעתי באיתור הישוב הקרוב ביותר, אספקת המזון שלי נגמרה ושלושה ימים לא אכלתי. המדבר הלבן נראה אינסופי, ושום גבעול עשב לא נראה באופק. גם עשב היה יכול להיות מקור ישועה מבחינתי, מפני שאני צמחוני.
בחנתי את הסיטואציה בקור רוח. המתינו לי יומיים לפחות של צעידה מאומצת למקום שבו אוכל להשיג מזון, ועד אז לא היה סיכוי שאמצא באזור משהו שאפשר לאכול. למרבה המזל זו הייתה העונה הגשומה, ולפחות היו לי מים ללא הגבלה. בדקתי את הציוד שלי בתשומת לב רבה. הייתי חייב לאכול משהו. נזכרתי לפתע שבעבר כמה מהשבטים האינדיאניים של צפון אמריקה התקיימו על קליפות עצים. באזור שבו ניווטתי את דרכי לא צמחו עצים ואפילו לא שיחים, אך חלק קטן מהציוד שלי היה עשוי מעץ. לכן שברתי חתיכה, שטפתי אותה פעמים אחדות, טחנתי אותה לנסורת ובלעתי אותה. הטעם היה נוראי, אך מכיוון שנסורת מכילה כעשרה אחוזי שמן, הדבר נתן לי כוחות להמשיך לנוע.
בבדיחות דעת ציינתי את המקרה הזה כשהתראיינתי לעיתון ידוע בשטוקהולם ב-1935. העיתון פרסם קריקטורה משעשעת, המראה אותי אוכל "ארוחת נסורת". כולי תקווה שהעיתון לא נקלע לצרות עם מממניו וידידיו בתעשיית המזון, שמן הסתם אינם רואים בעין יפה עיתון המוסר סודות תזונה כמוסים לקהל קוראיו, סודות שעלולים להזיק לאינטרסים הכלכליים של תעשייה זו.
בדיעבד, מלבד "ארוחת הנסורת", ההתנסות במדבר הלבן של טיבט לא הייתה נוראית. אף-על-פי ששבועיים הייתי לבד לגמרי, בלי לראות נפש חיה, הבדידות לא פגעה במצב רוחי, בייחוד לא במרחביה המבודדים של טיבט המסתורית. רק כאשר מתפשטת ריקנות בפנימיותו של האדם, היעדרם של רשמים חיצוניים הופך לבלתי נסבל.
All Tibet view from above
אפילו חוויות שנתפסות כלא נעימות, כמו חציית אזורים ענקיים, צחיחים ובלתי מיושבים, טומנות בחובן עניין גדול ושינוי מרענן. כשמתבוננים על כך מהזווית הנכונה, למרבית האזורים הצחיחים יש קסם משל עצמם. הצבעים המגוונים בחלק ממדבריות טיבט נהדרים כל-כך, ואלו מקוראיי שיצאו למסעות במרחבים הלא מיושבים של פנים איסלנד יודעים כמה מרהיבים מקומות מבודדים אלו יכולים להיות.
בטיבט שוררת דממה עמוקה. ביליתי זמן רב באזורים הסמוכים לקוטב הצפוני, ואני יודע מה משמעותה של דממה חובקת כל, אך השקט של טיבט עמוק יותר. רק כשהרוח מתחילה לנשוב, זה קורה לרוב בשעות אחר הצהריים, מתחיל קונצרט מוזר של צלילים צורמים ומעוררי יראה, הדומים לשאגתן של אלף רוחות רעות.
ברמות הגדולות של צפון טיבט האקלים קשה במיוחד. הלילות קרים ביותר בכל ימות השנה, ובעונת הקיץ בשעות אחר הצהריים הטמפרטורות גבוהות באופן בלתי נסבל. פעמים רבות מגיעים הבדלי הטמפרטורה לכ-60 מעלות צלזיוס ביממה אחת. את הרמות הטיבטיות מכות רוחות עזות, היוצרות בדרכן מערבולות חול וגושי מלח, החודרים לנחירי האף, לפה ואף מתחת לבגדים. עמידותי לקור ולתנאי שטח קשים, נוסף לקיבולת ריאותיי הגדולה, שירתו אותי בטיבט כפי שלא שירתו אותי בשום מקום אחר בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו